משתדל לא לטבוע

בעוד שלושה ימים יעלו שני רוצחי אחי על האוטובוס וייצאו מהכלא לראשונה. הם בטח יסמנו "וי" מהחלון, אני אזיל דמעה אחת קטנה

עמיחי אתאלי | 14/10/2011 5:16

תגיות: שחרור גלעד שליט,גלעד בדרך הביתה,שחרור אסירים

בפעם הראשונה נסענו לטיול משפחתי לחרמון בחג חנוכה. הגענו להר המושלג. משפחה שלמה ומחויכת. שכבות על גבי שכבות של בגדים וכשירדנו מהרכבל בראש ההר התחלנו מלחמת שלג. אלחנן אחי הגדול היה אז כנראה חייל משוחרר. הוא פוצץ אותי בשלג כמו שאח גדול מפוצץ את אחיו הקטן. אני זוכר את הבכי שלי בשירותים של הקפיטריה המחוממת ואת מילות הנחמה של אמא שלי.

בדיוק לפני 20 שנה, בסוכות 1991, נסענו שוב לחרמון. הפעם היינו משפחה מנופצת. שבעה חודשים לפני כן ארבו יוסף חלאס, אז בסך הכל בן 18, ומאזן עלאווי, בן 21, באחת מסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים. הם החליטו לרצוח יהודי בסכינים עם הידיים. אלחנן אחי, שעבר שם, היה הקורבן.

באחד מעשרות האלבומים בבית, יש לנו תמונות מהטיול השני לחרמון. כולם מחייכים חיוכים מאולצים. יושבים ברכבל ותחתינו ההר יבש בלי טיפה אחת של שלג, ממש כמו העיניים שלי. את אותו בכי של הטיול המושלג כמעט לא שחזרתי מאז. כילד בן 11 שקיבל בוקר אחד בשורה שעצרה את ילדותי, היה לי קשה מאוד לבכות מאז.

כשחזרנו הביתה חיכתה לנו הודעה דרמטית במזכירה האלקטרונית. שוטר מתחנת העיר העתיקה ביקש שאבא שלי יגיע בהקדם לתחנה. כשחזר, אבא נכנס הביתה ובירך בקול: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב". מיד הבנתי מה קרה. רוצחי אלחנן נתפסו.

היום הזה הוא לא יום חג

בעוד שלושה ימים חלאס ועלאווי יוצאים מהכלא. מהבירורים שהצלחתי לעשות, הם לא חוזרים הביתה למזרח ירושלים אלא הולכים לרצועת עזה. אני לא מדינאי ולא ביטחוניסט. אין לי מושג מה ההשלכות האסטרטגיות של העסקה הזאת. אבל לי, כמו לאלף משפחות בישראל, היא כואבת מאוד.

אני יכול לכעוס על גלעד שליט ואולי גם על בנימין נתניהו שהיה יכול להיות קשוח יותר, אבל בעצתו של האבא החכם שלי, כשהעסקה כבר סגורה, אני משתדל לא לטבוע בתהומות שאני לא יכול להם.
לכן אני פשוט מרכין ראש. אני בוחר לכאוב את ילדותי שנקטעה בעיצומו של חג הפורים.

אני כואב בשמה של אמא שלי האהובה שעד היום, 20 שנה אחרי, מתקשרת אלי כל יום כדי לבדוק איך אני מרגיש. כואב את כאבה שכששואלים אותה אם אפשר להביא עוד אורח אליה הביתה היא עונה בחיוך עצוב שבטח

- כי לא משנה כמה אנשים יהיו, תמיד יהיה אחד חסר.

אני כואב את כאבו של אבא שלי שלקח על עצמו להרים משפחה שלמה על הכתפיים, עשה את זה בצורה מפוארת אבל בכל ראש השנה כשהוא קורא את הפיוט על אברהם אבינו שהוליך את יצחק בנו לעקידה הוא נשבר ופורץ בבכי. אני כואב את כאבן של אלפי נפגעי טרור אחרים ומתפלל שכתוצאה מהעסקה הזו לא יצטרף אלינו אף לא אדם אחד. לצד כל זה, בראש מורכן, אני שמח בשביל משפחת שליט.

היום הזה הוא לא יום חג. ביום הזה כדאי שכולנו נשמח בלב בשביל גלעד ומשפחתו, אבל נזכור את אלפי ההרוגים ואת עשרות אלפי בני המשפחות. בעוד שלושה ימים יעלו שני רוצחיו של אלחנן על האוטובוס ויצאו מהכלא בפעם הראשונה זה 20 שנה. הם בטח יסמנו "וי" מבעד לחלון. אני, שקצת למדתי לבכות מאז, אזיל דמעה אחת קטנה.