סיור לאורך גדר הגבול הפרוץ עם מצרים
230 קילומטרים, שבעה מטרים גובה, מאות טונות של ברזל, מיליארד וחצי שקל, 40 מעלות בצל: שטח ההפקר המסוכן ביותר במדינה
"מ-1974 אני במשרד הביטחון", סיפר שני כשנפגשנו במשרדו שבאילת. "החיים, מסתבר, הם מעגל. אז הייתי מפקח צעיר אחרי מלחמת יום כיפור ועשינו את קו ההפרדה בין מצרים לישראל. מצב של מלחמה. אחרי זה הגיע השלום, שינינו. ביציאה מעזה שוב תיקנו וכעת קו חדש. גדר חזקה. ההרגשה בנסיעה באזור די דומה למה שהיה לפני 37 שנים. אתה לא יודע מתי הגבול הזה שוב יידלק".
אל שני חייבים לצרף גם את אלי ידיד, איש האגף, שאחראי איתו לפעולות בגזרה. ידיד, בן ה-59, הוא שועל ותיק. מתגורר בנהריה, אבל כל הזמן נמצא בתנועה ובמקומות שבהם הצבא צריך מענה. לא מזמן עבד על קו התפר. בלעין, נעלין, מעלה חורון, משם קפץ לצפון, לאזור מג'דל שאמס, שם עסקו בהקמת גדר. האקשן הזה מריץ אצלו את קצב פעימות הלב.
"יצאתי לפני כמה שנים לחופשה ללא תשלום", הוא דיווח. "הייתי מנכ"ל של חברה והרווחתי ים של כסף. מה שאני מרוויח פה, רק במקום שקלים, תחשב בדולרים. אבל הלב משך בחזרה. אחרי שנתיים אמרתי'תודה רבה' וחזרתי. אני אוהב את מקום העבודה שלי. בשביל מה אנחנו חיים, בשביל שיהיה עוד קצת כסף בבנק או שנהנה? יכולתי לשבת עכשיו בלי לראות את המצרים, אבל לא הייתי מרגיש טוב".
זו עבודה מסוכנת.
"בחייך, כשנפלו הקטיושות בנהריה תפסתי את הבת שלי, סחבתי אותה למרפסת ואמרתי בהתלהבות'תראי נופל כאן, נופל שם'. אחרי שנגמר היא פתחה עיניים וצעקה'אתה לא יודע כמה פחדתי, מה אתה עושה לי?'. לא הרגשתי. לי זה רק הריץ את האדרנלין".
לממלכה של שני וידיד אי אפשר להגיע ככה סתם ברכב בעל לוחית רישוי צהובה. מאז התקפת המחבלים, כביש 12, הנמצא בפרברי אילת ומחבר את העיר עם צומת שיזפון, סגור בחלקו לתנועת אזרחים. מחסומים, חיילים עם מכשירי קשר. רק באישור ועם ליווי ניתן להיכנס.
ביום שבו אירעה התקפת המחבלים, הפועלים עבדו על הקמת הגדר. ידיד, שהיה אמור להיות בסביבה, הקדים למזלו את הטיסה לשדה דב לשעה 12 בצהריים ואילו אחד האחראים התעכב להיכנס משום שאנשי מע"צ, שאיתם היה אמור לבצע תיאומים, איחרו בעשר דקות ואולי האיחור הקטן הציל את חייו. בזמן שנסענו למקום העבודות עברנו ליד אזור הפיגוע. הכתמים מהאירוע נראו היטב על הכביש, ולא רחוק משם נחה לה שמשת אוטובוס מנופצת כעדות אילמת לזוועה שהתרחשה.
"כל יום שהגדר הזו פתוחה אנחנו מסכנים את המדינה ואת עצמנו", ידיד משוכנע. "ביום-יומיים שלפני ההתקפה כל הזמן עבדנו על הקטע הזה, ואחרי האירוע הייתה לי הרגשה שעברנו ליד המחבלים והם רק היו צריכים להושיט יד כדי להרוג אותנו. הם הרי לא נכנסו ככה פתאום. הם תכננו את זה". גדר המערכת שקיימת עד היום בין ישראל למצרים
אם זה לא מספיק אז בתוך ה-40 קילומטר, המיועדים לגדר, נמצא שטח בעייתי מאוד מבחינה טופוגרפית המכונה על ידי הצבא "תעלומה". עשרה קילומטרים של ואדיות ומערות, מקומות מסתור שמשמשים לא מעט מבריחים. רק לפני כמה שבועות צילם ידיד באייפון חיילים מצרים מורידים מבריחי סמים ממשאית קטנה ואיתם ערימה יפה של שקים וחומר משובח לגלגול. אבל בשנים האחרונות קטע הגבול הזה היה במיוחד שטח פעולה לפליטים, שחיפשו כאן מקלט.
"כמות המסתננים שמגיעה היא בסדרי גודל בלתי סבירים", שני סיפר. "אם אוספים אותם, אז בתוך ארבע שנים אפשר להקים עיר קטנה. לפעמים בבוקר, בדרך לעבודה, אתה רואה אותם מתחת לעץ, מתחננים למים. הבעיה היא לא רק הכמות, אלא גם מה שהם מביאים איתם. בין לבין יש אפשרות של העברת אמצעי לחימה ומחבלים. זה הדבר היותר מפחיד".
אתה לא מפחד?
"כשאתה בבינוי של משרד הביטחון, אתה לא עובד ליד הבית. באזור ירושלים עבדנו בלילה באזורים שהצבא השתלט עליהם במשך היום. אמרתי לאשתי שאני נוסע לראות משהו והייתי חוזר רק לפנות בוקר. אתה משתדל לא ליידע את המשפחה בכל הפרטים. יודעים שאתה אחראי. אבל במקרה האחרון היו פועלים בגדר שביקשו לעזוב אחרי התקרית ואפשר להבין אותם. יש אנשים שפתאום רואים הליקופטר ושומעים על מרדף, וזה עניין של פחד שלפעמים מגיע מהמשפחות שחוששות".
כביש 12 היה ריק, כמעט שומם. מדי פעם חלף על פנינו רכב צבאי שמיהר לנקודה על הגדר. מדהים שרק לפני כמה חודשים המקום היה פסטורלי ונינוח ועכשיו קיימת כאן מתיחות רבה. "למודעות צריך להוסיף כעת זהירות", הדגיש שני. "אנחנו עובדים מטר מהגדר. המצרים מתצפתים עלינו 24 שעות ביממה. עד לא מזמן אם קבלן היה רוצה לצאת לעבוד בשש בבוקר, הוא היה מגיע ולא שואל אף אחד. עכשיו יש נהלים ברורים. קודם כל הצבא נכנס, כדי לפתוח ציר ואתה לא לבד בשטח, תמיד משגיחים עליך".
רכב השטח חתך לדרך עפר. נוף מדהים נפרש מול העיניים. הרי אילת בצבעים שונים, כולל נגיעות ירוקות של נחושת. בולבוסים, תופעת טבע מוזרה של סלע בצורת כדור, ומרחוק אפשר היה לראות את בקעת הירח ושדה התעופה המיתולוגי עציון, שנמצאים כעת בצד השני של הגבול.
"קיבלת מזג אוויר מתנה", שני צחק כשהחום סירב לקבל את פניי. "אנחנו מסתובבים פה בקיץ בטמפרטורה קיצונית של 43-42 מעלות בצל. חום אימים כמו סיר לחץ בלי אדים. קשה מאוד לעבוד".
אפילו רוח קרירה קידמה אותנו לפני שנכנסנו לקרוואן של דוד רחמני, קבלן התשתיות שעובד במקום.
דוד רחמני, ממושב מרחביה שליד עפולה, בן למשפחת קבלני תשתית שתמיד עבדה עם משרד הביטחון. הוא מכיר היטב את העבודות עם הגדר, את הלחץ והסכנות של קו עימות.
"כבר בחוזה מודיעים לך לקחת בחשבון אפשרות שיהיה עיכוב, קיצור בלוחות זמנים", רחמני סיפר. "הביאו לכאן את האנשים שחיים את הגבול. יודעים איך זה פועל. אני עבדתי בצפון, קו התפר. הבאתי לפה 70 עובדים ויותר מ-50 כלים . כמויות מפלצתיות. אחרת אין התקדמות בעבודה". בזמן שדיברנו השתוללו בחוץ פטישים הידראוליים שחצבו בהר, משאיות שהעבירו עפר ממקום למקום. גדר זה לא רק לתקוע באדמה ולהתפלל לבואו של השלום, אלא גם ליישר שטח הררי מסובך לטובת פעולה מהירה של הצבא, שצריך להגיע מנקודה אחת לנקודה שנייה בזמן הקצר ביותר.
"אתה רואה את החתיכה הזו, פה? ", רחמני מצביע על איזו נקודה הררית במיוחד. "הצבא בא יום אחד והחליט שהוא פורץ דרך. אתה לא יכול לדבר איתם. הוא רוצה את הדרך המבצעית הזו, ובסופו של יום אתה צריך שהחיילים יוכלו לבצע מרדף כמו שצריך ושאיזה חייל לא יעוף חלילה לוואדי".
הקבלן נתן לנוכחים סקירה על ההתקדמות בעבודה ועדכן שבצהריים אמור להיות פיצוץ בשטח לפילוס דרך. במהלך העבודות התגלו אבני אש באזור. אלה הן אבני יסוד קשות במיוחד שבדרך כלל נמצאות מזרחה משם. שני וידיד, הוותיקים, למדו שאי אפשר לעשות צילום רנטגן לקרקע ולדעת מה היא מחביאה שם מתחת לשכבות.
בדרך כלל נמנעים מפיצוצים מאחר שמדובר בעניין לוגיסטי מסובך ומרובה תיאומים, אבל מאז הפיגוע יש כוונה לגמור כמה שיותר מהר ולעוף מהאזור. פיצוץ מחייב תיאום גם עם הצד המצרי, כדי שחס וחלילה אף אחד לא ייפגע מרסיסי אבן ותתפתח תקרית וגם כדי שהרעש האדיר לא יקפיץ את מי שממילא כבר מתוח. נסענו למקום. הפועלים של קבלן הפיצוץ כבר הכניסו את החומר האבקתי לחורים שנקדחו קודם לכן. "משרד הביטחון ביקש להאיץ את הקצב אז עברנו לשיטה הזו", עדכן רחמני. "כל פיצוץ כזה חוסך עבודה של שמונה באגרים במשך חודש עבודה. 35 טון חומר נפץ כבר הפעלנו. זה הפיצוץ השביעי שאנחנו מבצעים. אם לא היה לחץ של זמן, כמעט לא היינו משתמשים".
שני בחן את האזור, מכיר היטב את העבודה. לקח חופן מחומר הנפץ, הריח ואחרי זה אמר "אם אתה חושב שפיצוץ זה דבר קל, אתה טועה. יש שכבות סלע שאתה מכניס חומר נפץ, והאדמה עושה תק קטן ושום דבר לא קורה. כל הפיצוץ הולך לאיבוד. אז צריך לשנות מיקום, ואתה עושה עוד אחד כמעט באותו מקום".
רחמני בדיוק סיים שיחה עצבנית בנושא. "למה שיהיה במדינה הזו רק מפעל אחד של חומר נפץ? מפעל שאתה עובד לפי לוחות הזמנים שלו. הכל מזומן. תן כסף, קח חומר נפץ". הקבלן ידע ששום דבר לא יעכב היום את העבודה, גם לא תאקל כזה. לפי התכנון והחוזה צריך להריץ גדר בקצב של 300 מטר ביום, אין הרבה מרחב טעות.
המשכנו בסיור. אבק הפודרה שהעלו גלגלי הג'יפ הקשה על הראות. רחמני סיפר שהתנ- אים הקשים גורמים לבלאי עצום בכלים הכבדים שעובדים נון סטופ. בחום הכבד הוא נאלץ לעשות הפסקות ארוכות, כי התפוקה ירדה, ואף העסיק בשכר בחור שכל תפקידו היה לעבור בין הפועלים עם משקה קר רק כדי שלא יתייבשו. אחרי הצהריים, הוא מספר, כשהחום נשבר, מתחילה לנשב רוח חזקה שמגבילה את העבודה. זה לא שטח קל.
"בקיץ היית רואה מחזות של פאטה מורגנה כמו שקראת עליהם בספרים", רחמני סיפר. "הניידות של המוסכים רצו על ימין ושמאל, אבל אנחנו מאורגנים בגלל הניתוק מהיישוב. אספקת סולר, קייטרינג שעובר עם אוכל. כמו צבא קטן".
אל המקום הגיע ג' יפ חדש. הקבלן סינן שאלה אנשי רשות שמורות הטבע. מהרכב יצאו שני בחורים חמושים ברובים, גם הם מסתובבים באזור ומפקחים על העבודות בגדר. מתברר שתוך כדי חפירות הפועלים נכנסים לנחלים, עולים על הרים. כל פעולה כזו צריכה להיות מתואמת, כדי שהפגיעה בטבע תהיה מינימלית, שבנחל יהיו מעבירי מים ושידאגו לגישה נוחה לבעלי החיים. הרי ההרים האלה שורצים פעילות טבעית. לא רק רשות הטבע והגנים ששמה עין, גם רשות העתיקות נמצאת כל הזמן בסביבה. לא פעם, במהלך העבודות, עוברים ליד מספר אבנים מסודרות שמעידות על כך שבעבר נחו עליהן בני אדם.
עוד מתברר, שחלק מהדרכים שמשמשות היום את המבריחים, שימשו בעבר את עולי הרגל למכה. חניוני לילה פזורים בשטח. בכל פעם שמתגלה אתר קוראים לרשות העתיקות שבודקת וקובעת אם ניתן לעבוד או צריך לבצע הצלה. התמחור האחרון שאנשי הרשות הגישו לאגף הבינוי עמד על 800 אלף שקל. אז האגף החליט לעקוף את הממצאים ולהמשיך לרוץ עם תוואי הגדר. "אני מכיר את אנשי רשות הטבע והגנים, לוקח אותם איתי ואומר'בואו נראה איך פותרים את הבעיה ביחד'", אומר אלי ידיד על טכניקת הריכוך. "רשות העתיקות לעומתם זה שחור-לבן. הם לא ייתנו לך להתקדם עד שתשלם. יעשו חפירות הצלה ויחליטו שזה שום דבר וניתן להמשיך או משהו שאסור להרוס. הייתה בעיה לאחרונה, אז הזזנו את התוואי".
ידיד הדגיש שהם משתדלים להקים את הגדר קרוב ככל האפשר לאבני הגבול ולגדר הישנה, אבל הבעיה היא שהיום הגדר היא עסק הרבה יותר מורכב. לצדה יש דרך טשטוש ובסמוך אמור להיסלל כביש אספלט ברוחב 25 מטר. "מה שאתה מסמן עכשיו זה יהיה הגבול", אומר ידיד. "לא משנה שאתה רואה לפעמים את הגדר הישנה 200 מטר יותר קדימה. אתה יודע שזה שטח אבוד, שכבר לא יהיה שלך. יש מקומות שאי אפשר להגיע אליהם ואין ברירה". כדי להדגים את הקושי, הם הובילו את השיירה לוואדי רדאדי.
"אם היו לנו פה עוד עשרה מטרים פנימה היינו פותרים את הבעיה, כי הגבול ממש למטה", אלי הצביע על נקודה רחוקה במורד. "היה רעיון שנבקש מהמצרים אפשרות להיכנס 15 מטר לשטח שלהם, לבצע פעולות ולחזור. אמרו אצלנו'לא, בואו נהיה תלויים רק בעצמנו'. זה המקום הכי מאותגר הנדסית".
רחמני המשיך לנסוע עם הג' יפ וביקש שנראה את חלק הגדר שכבר עומד יציב ומוכן. ברגע שהתשתיות מוכנות הגדר נשתלת באדמה. 30 סנטימטרים לעומק גם כדי שהמסתננים יתקשו לחפור מתחתיה.
"גדר טיפשה", שני קורא לה. חמישה מטרים גובהה, ובמקומות שהצבא דרש הגביהו לשבעה מטרים. לא מתוחכמת כמו בגבול הצפון. פה היא בעיקר טונות של ברזל, כדי לעכב את המנסים להסתנן עד שיגיע הסיור הצה"לי ויעצור אותם לחלוטין.
לא רחוק מהעובדים ישנה עמדת שמירה מצרית. למעלה ניצב חייל. אחת כזו עומדת גם לא רחוק ממקום הפיגוע, לכן גם קיים המתח התמידי. מדי בוקר עובר בין העובדים א', איש האבטחה, המקשר בין הצבא לקבלנים, ונותן תדרוך מקיף. פעם עוד היו "אהלן וסהלן" בין הישראלים למצרים, אבל מאז המקרה יש בקשה מפורשת להימנע מכך. לא פעם הרמת יד נראתה כמו איום והועברה כתלונה למתאמים.
"כל הזמן יש התגרויות מצד המצרים", א' מספר. "יש דיווחים שאני מקבל מהפועלים שמקללים אותם ומתגרים בהם ולא צריך להיגרר. נותנים להם תדרוך בבוקר לא להגיד 'שלום' ולא 'בוקר טוב'. אם בא מישהו לדבר תגיב בתנועת יד שתפרש'הבנתי אותך, תתרחק'. אין מה לחפש אחד עם השני". א' הוא איש יחידה מובחרת. בזמן הפיגוע היה באזור ונתקל בסמ"ר משה נפתלי ז"ל ששאל אותו אם שמע את היריות. א' אמר שלא, אבל מיד יצא לאסוף את כל הפועלים למקום בטוח וירד עם נפתלי למקור האש כדי לעזור. "לא מזמן מצאתי בשולי הדרך מטען צד ישן", א' מספר. "ראיתי בקבוק מוזר שהיה מלא בחומר. אני מזהה מטענים, אז הזמנו את היחידה לסילוק פצצות. לפי האבק, המטען לא היה חדש, כי בדרך כלל מפוצצים אותם מהר. זה אזור שמצריך כל הזמן ערנות. חודש לפני הפיגוע קיבלנו דיווחים על התראת חטיפה. זה המקום שהכי קל לחטוף בו, ובאמת על המחבלים שנהרגו מצאנו אזיקונים. חטיפה, ולא משנה אם זה אזרח או חייל".
ידיד ביקש להוסיף: "יש דריכות, אבל לא הייתה אצלנו אף פעם שאננות. היום אתה הרבה יותר קשוב, מסתכל מעבר לכתף, מתריע ומזהיר את האנשים בשטח. מכניס להם פנימה'חבר'ה, זו לא רק עבודה, תפתחו את העיניים'". רק רחמני הקבלן הסתכל על איש הבינוי הוותיק ואמר בצחוק. "בוא נגיד שאם לא עובר לך פצמ"ר מעל הראש או מטען צד, אתה לא ישן טוב בלילה". ידיד נראה לי די מבסוט למרות המתח שעליו דיברנו. הוא אומנם מכיר את הנופים המדבריים והרכב לא הפסיק לקרטע בגלל הבורות והסלעים, אבל האיש המשיך להיות מרוצה מהחיים. "תאמין לי שאני מתלהב מהנופים האלה", אמר והביט מהחלון. "וואי, וואי, אתה יודע איזה זיכרונות טובים יש לי? אנחנו משתתפים בהיסטוריה. ההתנתקות היא היסטוריה, קו התפר זה היסטוריה. לבנון. אנחנו מלווים את האירועים האלה ונורא כואב לי חוסר ההערכה כלפינו. אנחנו לא אנשי מכירות שיגידו'את זה אנחנו עשינו'. זה לא בסדר".
אז רק האדרנלין משאיר אותך?
"אתה צריך להיות ציוני, למרות שאני לא אוהב להגיד זה. לא נעים, אבל אני אוהב את המדינה. אצלי זו לא סיסמה. אני בא מנהריה לכאן, ואני באמת מרגיש שאני תורם".
שני התערב. "במשרד ראש הממשלה כשמסתכלים שמאלה וימינה ומחליטים לעשות פרויקט, הם יודעים שזה רק משרד הביטחון. מה הקשר שלנו לשפעת העופות? זה של משרד החקלאות, אבל מי שהיה מסוגל לתת את המענה ההנדסי לפרויקט, זה אנחנו. הקמת היישוב ניצן, ברור שזה באחריות משרד השיכון, אבל מי יכול לעשות את זה מהר? אנחנו".
יש גאוות יחידה באגף הבינוי, כפי שבטח הבנתם. אנשים שממריאים ביום ראשון לדרום וחוזרים הביתה רק בסוף השבוע. מדברים איתך כזיכרון מתוק על קטיושות ופצמ"רים שנפלו בין הרגליים ועל מדינה וציונות. לפעמים נראה שזה דור שייעלם עם היציאה לפנסיה של אנשים כמו שני וידיד.
עובדה, שני הקפיד לאורך כל השיחה והסיור להתרחק מפוליטיקה. זה לא תפקידו, הסביר. הוא המסמר והפטיש וימשיך להיות כזה עד שינעל את ארגז הכלים. אבל בכל זאת, ברגע נדיר, כשעמדנו בנקודת תצפית נפלאה וכל בקעת הירח הייתה פרושה לפנינו, הוא אומר. "ביקרתי לפני כמה שנים בגרמניה והלכתי ליד חומת ברלין. אמרתי, זו בטח חומה שאמרו עליה'תישאר לתמיד' והנה היא ירדה. גם זו בסוף תרד, רק תלוי כמה דם יקיזו עד שיבינו שהחיים יותר יקרים מהפרינציפים האלה של'שלי, שלך'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם