עסקת שליט: איפה נכשלנו?
ההסכם סביר, השאלה היא איך הגענו למצב הזה. שלא היה קצה חוט לדעת איפה שליט, שלא הייתה אופציית חילוץ ושהמו"מ היה בעייתי
בעסקה שאושרה לא נכלל אף אחד מהמרצחים הגדולים, אלה ששמותיהם הפכו למבחן אם נכנענו או לא: עבדאללה ברגותי, עבאס סייד, אחמד סעדאת ואברהים חאמד יישארו בכלא הישראלי, וגם מרוואן ברגותי, הסמל הפוליטי המובהק ביותר, לא ישוחרר. 330 מ-450 המשוחררים בשלב הראשון של העסקה יועברו לעזה או יגורשו לחו"ל. אליהם יש להוסיף את כל הנשים הכלואות בישראל על רקע ביטחוני, 27 במספר, ששתיים מהן - אמנה מונא ואחלם תמימי - לא יחזרו לגדה.
בנימין נתניהו רשאי לומר בצדק, שלא עבר על אף אחד מהקווים האדומים שהציבה ישראל בימיו או בימי אולמרט, ועדיין הצליח להשיג את שחרורו של שליט. ראש השב"כ יורם כהן אמר השבוע שתשעים אחוז מהעסקה היו סגורים כבר שנים. האם עשרת האחוזים הנוספים היו שווים את השנים שבילה גלעד שליט בשבי? נתניהו רשאי להגיד שכן.
מה השיג החמאס? את מה שהיה חשוב לו. קודם כל, מספרים. 1,027 משוחררים בשני השלבים הוא המחיר הגבוה ביותר ששולם עבור חייל ישראלי. שנית, מידה מסוימת של הישג במה שכונה "רשימת ה-VIP - 75 מחבלים כבדים במיוחד, שקודם ישראל לא הסכימה אפילו לדון בשחרורם. בסופו של דבר ישוחררו 25 מהם: ישראל היא שבחרה את השמות, וכאמור, מי שהפך לסמל אצלנו אינו נכלל בה. אבל חמאס יכול להתגאות בכך ששחרר צדיקים כמו ג'יהאד ירמור, שהשתתף בחטיפת נחשון וקסמן, או ואליד עקל, שבשום דרך אחרת לא היו יוצאים מהכלא. שלא לדבר על כך שפרט לחסן סלאמה יחזרו לעזה כל בכירי החמאס שבאו משם, ועל 279 אסירי עולם שיוצאים לחופשי.
ושלישית, סמליות: החמאס לא רק פרש כנפיו על מחבלי פתח שישוחררו, אלא גם הוסיף אליהם משוחררים למזרח ירושלים, ערבים ישראלים, וכאמור את כל הנשים. חמאס עקף בכך את חיזבאללה כמשחרר הגדול של אסירים מהכלא הישראלי, והצדיק בדיעבד את המחיר ששילמו תושבי עזה על חמש שנות שביו של גלעד שליט.
כמו במקרים קודמים, המפנה חל לא בגלל תנודות במשא ומתן אלא בגלל השתנות המצב האזורי. כשם שאחרי הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 החליט חסן נסראללה שהוא מוגבל בפעולותיו, ולכן התגמש לביצוע עסקת טננבאום, כך גרמו התנודות בעולם הערבי, ובעיקר במצרים, לחמאס לאותת שהוא מוכן לוותר במקומות החשובים לישראל.
בישראל התחלפו הנפשות הפועלות בגופי הביצוע: יורם כהן בשב"כ, ובמידה פחותה יותר של רלבנטיות גם תמיר פרדו במוסד, לא היו מחויבים לעמדות שנקטו קודמיהם, אם כי אפשר לטעון שבתנאי העסקה החדשים ייתכן שגם יובל דיסקין היה מסכים לה.
וכך הגענו לעסקה, שנראתה בלתי אפשרית רק לפני ארבעה חודשים. למי שמתנגד בכלל לעסקאות מעין אלה, מטעמים עקרוניים או ביטחוניים, הפרטים האלה אינם משנים הרבה. גם לא למי שדרש את שחרור שליט בעיוורון ההיסטרי של "בכל מחיר". אבל אדם מפוכח, הרוצה ללמוד את העבר כדי להתכונן לעתיד, חייב לשאול את השאלה שנדחקה לצד, בסערת הוויכוח על עצם העסקה והשמחה על שחרורו המתקרב של גלעד: איך הגענו למצב הזה?
ישראל נכשלה בשני תחומים עיקריים: כישלון חרוץ, גורף ומעורר מחשבה במישור המודיעיני-מבצעי, שבו לא הצליחה המערכת למרות כל מאמציה ליצור אפילו קצה חוט, שיעמיד לבחינה אפשרות של חילוץ צבאי או אחר; וניהול בעייתי, מתנדנד ומזיק של המשא ומתן, שהביא לכך שדרישות החמאס הפכו מנושא למשא ומתן לתג מחיר מוטבע, שכל מה שנותר הוא להשיג עליו הנחה ולהתגאות בה כאילו היא משנה את גובה התשלום מעיקרו.
אולמרט הוא האחראי העיקרי לכישלון השני. עמדתו הראשונית, בהשפעת הרמטכ"ל דן חלוץ, הייתה שאינו נושא ונותן עם החמאס. זו הייתה עמדה עקרונית ראויה לשבח, אלא שלא החזיקה מעמד - ואולמרט היה צריך לדעת שכך יהיה. כמו במקרה של מלחמת לבנון, שלושה שבועות אחרי החטיפה, הוא נכנס לחדר נחוש לקבל החלטה היסטורית, אבל בלי ללמוד היטב את ההיסטוריה ואת התנאים הסביבתיים. בעניין שליט ההיסטוריה ודמות החברה הישראלית היו צריכות ללמד אותו שבסופו של דבר יהיה משא ומתן ותהיה עסקה, ולכן אסור לעלות על סולם שבהכרח תרד ממנו.
העמדה הזו, ואחר כך המלחמה, גרמו לכך שפרק הזמן הראשון והקריטי, לפני שהמצב מתייצב ומתקבע, הלך לאיבוד. אחר כך שקעה ישראל במלחמה ובעוללותיה, וכשהחל המשא ומתן החמאס כבר הרגיש חזק הרבה יותר. טעויות בניהול המקצועי שלו, שאין
חשוב להבין: כשעופר דקל ויובל דיסקין נסעו לקהיר במארס 2009, בשלהי ימי אולמרט, לא היה שום סיכוי שישיגו עסקה. במובן מסוים, הם נסעו כדי להצדיק את העובדה שלא תהיה עסקה, הרבה יותר מאשר כדי לנסות להשיג אותה. זמן רב לפני כן דקל כבר דיווח שהמספרים הם סופיים: 450 בשלב הראשון, 550 נוספים לאחר מכן.
ההסכמה לכאורה של ישראל לשחרר 325 מחבלים בשלב הראשון דמתה לסיפור על הישראלי שהודיע שהוא במחצית הדרך להתחתן עם קלאודיה שיפר: הוא כבר הסכים. הדיון בממשלה, דחיית דרישות החמאס והדלפת הרשימה של הסמלים שאסור לשחרר, לא היו עמדה במשא ומתן אלא מורשת אולמרט, הקו בחול שהתווה עבור יורשו.
נתניהו ירש את המצב הזה, ונראה היה שהוא נוח לו: ממילא נטיית לבו הטבעית הייתה נגד כל עסקה. אבל כדרכו, העיקרון נשאר אצלו ברמת הלב בלבד. הוא לא הכריז על שינוי מדיניות, לא אמר שהמשא ומתן יחודש רק בתנאיו שלו - ובכך הנציח סופית את תג המחיר של חמאס. לא נותר לו אלא להתגאות, במידה מסוימת של צדק, בכך שלא חצה את הקווים האדומים של קודמו. הישג קמעונאי, שעיקרו בכך שסוף סוף יהיה אפשר להוריד את הצל הזה מסדר היום.
יורם כהן סירב השבוע להתייחס אפילו במילה לכישלון המודיעיני. גם בצה"ל מסתפקים באמירות כמו "נעשו מאמצים אדירים, תוך סיכון חיי אדם". זה נכון, אבל מתאר מאמץ ולא תוצאה, ולא עונה על השאלה למה המאמץ הזה לא צלח.
התשובה העיקרית היא שלמרות הרטוריקה על כך שחטיפות הפכו לסכנה קבועה ואמצעי אסטרטגי של הצד השני, המערכות בישראל ממשיכות להתייחס אליהן כאל מקרים בדידים, שבכל אחד מהם יטפלו המערכות הקיימות באמצעיהן הקיימים. למרות ההשלכות המוראליות וההשפעה האזורית שנוצרו לעניין שליט בחמש השנים האחרונות, ולמרות הכסף וכוח האדם שהושקעו בעניין, ישראל התייחסה לחטיפת שליט כמו אל אסון טבע הקורה אחת לחמישים שנה, שלא מקימים עבורו מערכות נפרדות. צה"ל לא מינה קצין שתפקידו המוצהר הוא להשיב את גלעד או ליצור תנאים להשבתו, ולא קמה מפקדה המתמחה במצבים כאלה.
המערכות הקיימות בנויות להשיג מודיעין לסיכול ויכולת מבצעית להוציא אותו אל הפועל. אבל השאלה "איך זה שאתם מוצאים מחבלים בעזה במיטה, אבל לא יודעים איפה גלעד שליט? " היא חובבנית. המערכת שהחזיקה בשליט הייתה מערכת מיוחדת, קטנה מאוד, ממודרת במידה קנאית. לא ברור מי בכלל ידע איפה הוא מוחזק, אפילו בקרב האנשים שהוזכרו כ"אחראים לגורלו". הם ידעו לתת את ההוראה לשחרר אותו, אבל ייתכן שמודרו בכוונה מהפרטים הטכניים של שביו.
במהלך חמש השנים שעברו נפגעו לא מעטים מאלה שהיו מעורבים במבצע לחטיפת גלעד. אבל גם החוטפים לא בהכרח היו קשורים למי שהחזיק אותו בשבי. לא נוצר שום מתפס מודיעיני שיוביל לקצה חוט המוליך אליו. לא היה אפילו מישהו כמו מוסטפא דיראני, שנחטף על ידי ישראל שנים לאחר שהחזיק ברון ארד, כשהיה ידוע היטב שאינו מחזיק בו באותה עת ושספק אם הוא יודע מה עלה בגורלו.
האם ישראל צריכה להקים מערכת כזו? השאלה היא אם אתם מאמינים שיהיו עוד חטיפות - וניסיונות היו ויהיו. השאלה היא אם אתם מאמינים שאנחנו מסוגלים בכלל לקבוע מערכת כללים נוקשה ועקרונית, כמו שהבטיח שר הביטחון )שתמך בעסקה עוד לפני שהחמאס התגמש (. אם התשובה שלכם לשאלה הראשונה היא "כן" ולשנייה "לא", יש שני לקחים עיקריים שחייבים להפיק: אסור לשוב ולהתנהל מתוך אשליות גבוהות לב על שינוי ההיסטוריה וניהול לא רציני של המשא ומתן; וחייבים לדון על הדרכים למניעת המצב, שבו הצד השני לומד ומיישם כל הזמן את ניסיונו, ואילו אנחנו מתחילים כל פרשה מחדש.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם