מה היה לנו כאן
אובמה, אייפון, "האח הגדול", "כיפת ברזל", טוויטר והנובל התשיעי והעשירי של ישראל. זו המציאות שאליה יחזור גלעד שליט אחרי יותר מחמש שנים במרתפי חמאס
סטיב ג'ובס מת, והפלסטינים פנו לאו"ם על מנת שיכיר בהם כמדינה. בקיץ הייתה מחאה גדולה בשדרות, אלה של ת"א, בשדרות ההיא עדיין נופלים קסאמים מדי פעם, כי בשורה התחתונה לא באמת הכל השתנה כאן. אז בראשית יולי השנה אנשים ממש יצאו לרחובות מאוחדים בצדק, קצת כמו שעשו בשבילך בהתחלה, אבל הרבה יותר מרשים. הרופאים עזבו את בתי החולים בתקווה שראש הממשלה יעשה משהו, אבל מי כמוך יודע שזה לוקח לו בדרך כלל כמה שנים.
מיטב הידוענים ישבו בצינוק בשבילך, שעה שלמה, שזה שעה שלמה יותר ממה שרוב השרים עשו בשבילך עד היום. ויש היכל תרבות בקריית ארבע ויש חתן פרס נובל עשירי מישראל, שהצליח להוכיח שהגביש הוא כבר לא מה שהיה פעם, אבל אף אחד עדיין לא הצליח לעשות כאן שלום.
ומדינת ישראל כבר בת 63,
מבוגרת דייה כדי שתהיה לה כיפה מברזל לגמרי משלה, אבל צעירה מספיק כדי להתבלבל לפעמים בדרך. ועם שלם דומע כבר יומיים מהמחשבה שהנה סוף-סוף אתה חוזר.
אתה יודע, גלעד, בזמן שלא היית ליוויתי את שני הבנים שלי לצבא וממנו, ובכל פעם ציינתי מחדש את "מניין הימים" לנפילתך בשבי, בהתחלה בחוצות העיר בהפגנות שניסינו לארגן כאן בשבילך, ואחר כך רק באוזני מי שהיה מוכן לשמוע כי גם להיעדרך כבר התחלנו להתרגל. האמת? כבר התחלנו לחשוב שזה אבוד.
אז בשורה התחתונה אני מצדיע לנתניהו. מאושר כמו כל ישראלי סביר שהבחור הזה שכבר חמש שנים לא מבין מה נפל עליו, חוזר הביתה. זו השורה האמצעית. אבל בשורה העליונה אני מתבייש. בישראליות הציבורית, בממשלתי לדורותיה. אני יודע שאולי מוקדם מדי לבקר עכשיו, אבל הנה, זה יוצא, אני מסרב לעכל ולהסכים שהיה צריך לקחת למישהו חמש שנים לשחרר אותך.
ומילה אחרונה לגלעד אחרי שוך השמחות והדמעות: בטח יספרו לך על אלה שלא נטשו לרגע את המשימה להביא אותך חזרה. אנשים לא מפורסמים, לא פוליטיים, לא עיתונאים, אלא ישראלים שווים באמת שהפכו כל אבן למענך. לעניות דעתי, הם אלה שהחזירו את הילד, שהפך להיות שלנו, הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם