נערכים למלחמה שהייתה
כדי להתמודד עם הקיצוץ בתקציבים צה"ל מוכרח לצאת מהקיבעון, להשקיע בהכשרת מפקדים ולהתאים את עצמו לסביבה המשתנה
מלחמת יום כיפור היא נקודת התייחסות מרכזית לתהליך ההתפתחות והלמידה של הצבא. לא רק בשל הטראומה הלאומית שנוצרה בעיתה, אלא בעיקר משתי סיבות אחרות שהינן רלוונטיות ביותר עד עצם היום הזה; האחת היא שההפתעה המדוברת ב-73 צמחה על רקע היעדר מנגנון למידה של צה"ל והנהגת המדינה, אשר חטאו בחטא היוהרה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, ואשר שמה את הפאתוס והדעה האישית לפני השיטה והקונספציה, הייתה הקוד לכספת המנטאלית בה אטמה ההנהגה את תהליך קבלת ההחלטות שלה באשר לסיכוייה של המלחמה לפרוץ.
הקוד, אשר לשנים ישתרש כ"הפתעה", לא היה אלא הסירוב להכיר בשינויים ובהכנות שהתרחשו בצבא מצרים לאורך זמן, התעלמות מהמודיעין והאינדיקציות- ולבסוף תליית האשם בכך ש"הופתענו". מלחמות לא באמת פורצות ביום שלמחרת, אך התעלמות סופה להתנגש במציאות ביום אחד.
ההיבט השני נעוץ בכך ש"טראומת יום כיפור" הביאה לאפקט מאוחר של בניין כוח מואץ, כמו שצה"ל לא עשה מעודו. כוחו יותר מהוכפל בסדרי גודל של שריון, אוויר ומסגרות לוחמות, כאשר הדוקטרינה המובילה הייתה "התכוננות למלחמת יום הכיפורים הבאה", ובמילים אחרות התכוננות למלחמה שהייתה וזאת שלא תחזור על עצמה.
בדרך דומה נבנה צה"ל גם אחרי ששת הימים. חיזוק המודל שהצליח זה לא מכבר, צבא של חיזוק השריון, ותפיסת מלחמה התקפית של כיבוש מהיר והעתקת המערכה לשטחי האויב, דפוס שלמעשה היה כבר לא רלוונטי שכן צה"ל לא הפנים לאחר המלחמה את הצורך לשנות את הדוקטרינה מהתקפה להגנה על מנת לנצל את העומק שכבר היה לו בסיני, ולא לייצר עוד התקפות לשטחים נוספים שספק רב אם היינו יכולים להגן עליהם - כפי שהוכח במלחמת יום כיפור לאחר מכן.
צה"ל, שהכין עצמו בשקידה בשלהי שנות השבעים, השמונים ובמידה רבה עד היום למלחמה נוסח יום כיפור נוספת, מצא עצמו במלחמותיו הבאות בלבנון ובאיו"ש פעם אחר פעם מתמרן עם גייסות משוריינים שלא התאימו לאופי וסוג הלחימה שם. הרבה בזכות כושר אלתור, גמישות והתאמה של הרגע האחרון הצליח לתת את המענה- אך גם במחיר לא מבוטל.
עולם האיומים סביבנו משתנה ובקצב מהיר, המדינות הקרובות והרחוקות, אשר עדיין רואות את אופציית
הכרה זאת, הביאה לבנייה של שתי יכולות נגד משמעותיות: מערכי טילים ומערכי טרור וגרילה כחלק מהאסטרטגיה של שיתוק העורף הישראלי והתשה, כאשר איראן מנסה לפתח גרעין לצורך מאזן אסטרטגי וסוריה אמנם משמרת את יכולותיה הקונבנציונליות, אך זאת יותר כאיום וכקלף מיקוח למו"מ מול ישראל ובעיקר לצרכי בטחון הפנים שלה. אם היא עצמה הייתה באמת מאמינה ביכולותיה, היו לה כבר מספיק הזדמנויות לנסות ולממש אותן- מה שכידוע לא קרה. אפילו התדרדרות בגבול המצרי, חלילה, לא ממש מעלה אפשרות אמיתית של יכולת פלישה לשטח ישראל.
ניתן לומר כי האתגרים הביטחוניים העומדים מול ישראל בשנים הבאות הם פחות האפשרות של פלישה לשטחיה נוסח מלחמת יום כיפור, אלא איומים הכרוכים בנשק תלול מסלול, טרור והתשה. גם נוכח האפשרות של שנוי המגמות של המשטרים סביבנו, בנין כוח שיעצים את כוחם לכדי רמה של שינוי מאזן הביטחוני הקיים מול ישראל ידרש זמן רב ואמצעים אשר אין ברשותם וגם אם ימצאו סביר שידרשו להבטחת היציבות המשטרית הפנימית. לנוכח מצב זה, צה"ל והרמטכ"ל החדש נדרשים להתמודד עם שינוי חיוני באסטרטגיה, בתפיסה, במבנה וביכולות של צה"ל.
לא רק מטעמי הדרישה לקיצוץ בתקציב הביטחון, אלא על מנת לעבור שינוי והתאמה לסביבה המשתנה, כפי שציין רא"ל גנץ בדבריו בסוף השבוע שעבר. המבנה הקיים של צה"ל בנוי עדיין על יסוד רחב של מסגרות משוריינות מתמרנות שנבנה לאחר מלחמת 73', ורק חלקים ממנו עברו התאמה או שינוי לאתגרים המתחדשים. הקיבעון שמביא לשימור המתכונת הנוכחית הוא לא פחות בעייתי מהקיבעון שהביא עלינו את כשלון הקונספציה של מלחמת יום כיפור, והוא אינו רק קיבעון אינסטרומנטלי אלא, ובעיקר, קונסרבטיביות תפיסתית.
בעקבות מלחמת לבנון השנייה, רווחה הדעה כי הלקח המרכזי הוא שצה"ל לא היה מוכן למלחמה הזאת עקב הקיצוץ בתקציב ובאימונים. זה נכון, אך זאת לא הייתה הבעיה המרכזית. עיקר הבעיה היה בשימוש לא מותאם של תמרון משוריין לתנאי שטח שלא איפשרו זאת, פיקוד שאת רוב ניסיונו צבר בהתמודדות באיו"ש עם הכנה מאוד מועטה למלחמה הזאת- ולבסוף חוסר מעוף ותעוזה מבצעית וניהולית שהותירו את עיקר הנטל על הפעילות האווירית ומיעוט של הישגים לפעילות הקרקעית, חלק מהלקחים הללו שופרו במבצע עופרת יצוקה.
ההכנסה לאורך השנים של טכנולוגיות חדשות בהן מטוסים או טנקים בעלי יכולות ירי גבוהות יותר היא לא השינוי המתבקש, ובהקשר הזה גם לא כיפות ברזל. השינוי הנדרש הוא שינוי תפיסתי רחב וכולל אשר יכלול את חידוש התחכום והאסטרטגיה, תפיסת הפעלה חדשה ומתקדמת יותר, היכולות, מתכונת האימונים והגברת ההשקעה בנכס הכי חשוב- הכשרת המפקדים.
שינוי שכזה יוביל לבניין כוח עדכני ואפקטיבי שיוכל להתמודד גם עם קיצוץ תקציבי, שכן מדינת ישראל תתקשה להמשיך ולהחזיק הוצאה כל כך כבדה על מערכת כה גדולה לאורך זמן. זה קצת גדול עליה, ויותר מדי תחומים אחרים משלמים את המחיר, כולל אגב צה"ל עצמו בהיבט התדמיתי שלו. על צה"ל והרמטכ"ל החדש ליזום שינוי אשר יש בו לקיחת סיכון מחושב אך הינו הכרחי בשל השתנות הסביבה, שינויים בכלכלה העולמית ושינויים פנימיים המתרחשים בחברה ובכלכלה הישראלית, ולהוביל מהלך אמיץ ונדרש בעת הזאת על מנת לשמור על צה"ל כצבא האיכותי והחזק ביותר באזור.
הכותב היה ראש אגף מבצעים במטכ"ל בשנים 2004-2006 ואיש עסקים בהווה
אקו"ם