מכתב לגלעד: כשאתה תחזור כבר הביתה
ברגע אחד מרגש ומיוחד, כבר לא אפחד להניח ראש על כתפי אהובי, לחבק באושר אמיתי את ילדתי ולחמול על הכול, ולסלוח לעולם
ונפסיק לצפור אחד לשני מהרכב, ונבין שמיותר לרגוז על פקקים, על כבישים, עבודה, אנשים על מחלה וקשיים, על אטימות ממסד ויוקר מחירים.
והחום הזה, שאתמול התעצבנתי שחזר... והיום זה לא משנה לי כבר.
ומי יודע מה אתה עברת, איך כעסת, איך המשכת. על מה חשבת, מה אסור ומה מותר ואיך? איך בכלל אפשר.
ועכשיו תוכל להתחיל מהתחלה, מאיפשהו באמצע. בסוף. בקצה. ליבנו אליך יוצא.
מאיתנו הצופרים, הכועסים, השמחים, החיים, אלו שהמשיכו וממשיכים.
כי ברגע הזה, הכול ייעצר. גם אם רק לדקה או שעה או שנה נזכור שכולנו אחד – בזכותך.
ואני מבטיחה לעצמי ולך שברגע הזה, כשתחזור כבר הביתה, אעצום את עיניי לשלווה
ואדע
אהבהושיש בעולם גם דרך טובה ואנשים שפויים, מחבקים, במרכזה.
זה הרגע שתבוא כבר הביתה והחיוך שלך יהיה של כולם, וכולנו נרגיש, איתך ואיתם.
ברגע אחד מרגש ומיוחד, כבר לא אפחד להניח ראש על כתפי אהובי, לחבק באושר אמיתי את ילדתי
ולחמול על הכול, ולסלוח לעולם.
ואסלח לעצמי. ואסלח לכולם.
אך מה שהכי זקוק לו לבי הנרעד הוא שתסלח לי אתה, גלעד. אולי אנחנו חושבים שאתה שלנו. אבל בעיקר, אנחנו שלך. ואני מאחלת לך שמהיום תדע רק אהבה. כשתחזור זה יהיה הרגע שייתן לי להמשיך, כולי תקווהכי לפעמים בחיים האלה אני למעלה, אך לפעמים אני למטה.
אבל תקווה אמיתית וסליחה לעולם ובעיקר לעצמי אני ארגיש כשאתה תחזור כבר הביתה.
מור פנגס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם