החירות לשתוק
התקשורת קושרת את גלעד ומלאה בפטפטת אינסופית לרגל חזרתו, מתוך מחסור תמידי בחומר צהוב. טור בשבחי השתיקה החיובית
בתקשורת מתחוללת פטפטת אינסופית. אם היה צריך להמציא כותרת משנית למדינה הזאת, הייתי מציע את "ייתכנו שינויים בלוח השידורים". ערוץ 2, ערוץ זיהום התודעה בעזרת פורנוגרפיה רכה, הפך בן לילה לשוצף פאנלים של מומחים ושבויים לשעבר, ואולי גם כמה בעתיד, והם לא עזבו את האולפן לרגע, אפילו לא כדי להשתין.
ואז סגרתי את המכשיר. איזה שקט מבורך! הרגשתי קצת בוגד ולא שותף פעיל בפולקלור של ארץ המניה-דיפרסיה, אבל כשטלפנתי במוצ"ש, כי לא רציתי לחלל את האופוריה, לכמה חברים, פעילים מסורים מהעם המשוגע הזה, שלמען הצדק ההיסטורי דווקא הם היו אלה ששחררו את גלעד (ולא ביבי האמיץ, כפי שהוגדר בתקשורת גם על ידי אנשים שסירבו עד כה אפילו להגות את שמו), הם ביקשו להתקשר מאוחר יותר כי עם כל הכבוד הם רואים כדורגל.
עצמתי את עיניי וכמו בפעמים אחרות ראיתי את פני הקדוש של אבא נועם. אין לי ספק שגם אותו דוחה הקשקשת האינסופית הזאת. פעמיים יצא לי לפגוש בו באוהל הדל שלו, ולמרות שהכנתי איזה פטפוט מרגיע, ברגע שהבטתי בעיניו הכבויות, נאלמתי דום.
מה כבר אתה יכול להגיד לאב שבנו נעלם ובמשך חמש שנים ראש הממשלה, אבי כל הפטפוטים הנבובים והקלישאות הכוחניות, לא נותן לו אפילו שביב של תקווה. והוא הרי יודע שרוב העם שונא אותו, ובצדק חברתי, ואם הוא לא רוצה להיפרד מהשררה הוא חייב להיות נאהב וגיבור. וכמה טוב שבין התקפה יזומה על איראן לשחרור החייל החטוף איזה יועץ המליץ לו על האפשרות השנייה.
יש שני סוגים של שתיקות: השתיקה הפושעת, נפוצה ביותר, שבה אזרחים יודעים על איזו תועבה או אסון ומחליטים לא לדבר על זה. ורוב העוולות בעולם נגרמו לא כי מישהו העז לספר עליהן, אלא כי רוב האנשים שתקו.
ויש את השתיקה החיובית: אם מרוב עצב, שמחה, או בורות, אין לך משהו ברור להגיד, עדיף שלא תגיד כלום.
"על מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק", אמר הפילוסוף הנערץ עליי פרופסור לודוויג ויטגנשטיין, ואף שהכוונה המיידית של הפרופסור הייתה לשקט המדעי שהוא גזר על הפילוסופיה, שבעיניו הייתה לא תחום אלא אשליה, אני
הסיפור הזה היה נשכח ממני לחלוטין אם לא הייתי שומר את מחברת שירי לונדון שלי. בתחילת שנות התשעים חוויתי את המפגש היחידי שהיה לי עם חטוף.
השנה הייתה 1990, הייתי אז כתבנו בממלכה המאוחדת והעורך עידו דיסנצ'יק התעקש על טור על בריאן קיינאן, שחזר הביתה אחרי ארבע שנים בביירות, בשבי תת אנושי באדיבות הג'יהאד המוסלמי, עוד תנועה מגונה שהיינו יכולים להתקיים גם בלעדיה.
המורה האירלנדי הזה (לא הייתה כל סיבה לחטוף אותו מלבד כבן ערובה וכקלף מיקוח) חזר לדבלין ולחופש, ואחרי שנכלא, מבודד בצינוק ארבע שנים, מתוכן ימים רבים בעלטה, הוא התקשה לראות.
בשדה התעופה, כשכמה עיתונאים שאלו אותו שאלות, הוא לא יכול היה לענות עליהן, רק לבכות, להישען וכמעט להתמוטט בזרועות שתי האחיות שלו. ואולי בנהלל לא בוכים, אבל בדבלין זה כנראה לגמרי חוקי.
פניו של בריאן היו חיוורים וזקן פרוע הסתיר את לחייו השקועות. גם הוא בחר בשתיקה. ובדמעות, שהן השפה הסודית של השתיקה. המורה לאנגלית, שנראה רע מאוד, אפילו בשביל מורה, חיסל בלגימה אחת ליטר של בירה "גינס", ורק אחרי שהתרוקן ספל הבירה הענקי, ונמזגה לו עוד אחת, הוא בכל זאת אמר כמה משפטים שרשמתי אותם במחברת לונדון שלי, כי חשבתי, ואני עדיין חושב, שזה שיר (כל האירלנדים משוררים אחרי הבירה השנייה).
ואלו המילים המדויקות של החטוף הבריטי שנכתבו על מפית במחברת שלי תחת הכותרת "שירו של בריאן": "היה לי כל הזמן שבעולם כדי לחשוב מה להגיד לכל העולם כשאצא יום אחד לעולם החופשי וחשבתי וחשבתי וחשבתי ועבדתי על זה ארבע וחצי שנים: אני רוצה לבקר בכל הארצות בעולם לשתות את כל המשקאות בעולם לעשות אהבה עם כל הנשים בעולם ואחר כך, אחר כך אולי אוכל סוף סוף לישון לילה אחד טוב".
יצא ככה, שכעבור כמה חודשים פגשתי אותו באיזה שולחן הומה בפאב אירי ירוק בהמפסטד, שהיה הבית השני שלי, וגם שם הוא בחר בשתיקה, עד שאיזו מלצרית ענקית ומשופמת הציעה לו את עצמה בעקבות המונולוג הלא אחראי שלו בשדה התעופה, שבו ביקש לעשות אהבה עם כל הנשים בעולם, ובריאן ענה "לא, לא עם כ ו ל ן, דרלינג".
והנה, המורה האירלנדי החטוף הזה מראה לכם, אם לגנוב משהו מליאונרד כהן, שהאהבה היא לא המנוע היחידי של ההישרדות, גם ההומור הוא מנוע שכזה. כמו, למשל, למי אנחנו צריכים עכשיו להחזיר את כל הסרטים הצהובים האלה? התשובה הנכונה: לתקשורת, הם תמיד במחסור של חומר צהוב.
ומה יעשה עודד בן-עמי בלי לספור את הימים לחטיפת גלעד? התשובה הנכונה: הוא יספור אותם כעת אחורה מהשחרור עד לחטיפה. אחרי כל השנים האלה יש מצב שעודד לא יכול לגמור בלי לספור.
כשהטור הזה יתפרסם כולנו מקווים שאתה תהיה כבר איתנו. וגם - שכמה שעות אחרי הרגע הנכסף שבו הותרת מכבליך - התקשורת לא תקשור אותך. שהעם שלרגע לא שכח אותך לא ימשיך להתקהל רק מפני שהוא כבר התרגל ויעזוב אותך במנוחה. ברוך שובך, גלעד האהוב, לארצך, למשפחה. והכי חשוב, לעצמך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם