כשל ערכי בצה"ל
מההתחלה התייחסו בצבא לעניין שליט כבעיה של מישהו אחר. לא היו הכנות למבצע חילוץ מפני שאיש לא האמין שיש לו סיכוי ושיאושר
ברור לכולנו למה גנץ התכוון: לחוויה האנושית המחרידה שעבר שליט, בתנאי שבי ובידוד קשים. לו היה גנץ אזרח, הייתה האמירה הזו אפילו מתבקשת.
אבל גנץ אינו אזרח: הוא מפקדו של צה"ל, האיש האמון על סולם הערכים של הצבא. ובסולם הערכים הזה, מי שנפל בשבי בנסיבות של שליט, אינו גיבור. לא צריך להעניש אותו או להתייחס אליו בחוסר אנושיות, כפי שנעשה בצבאות אחרים ופעם גם בצה"ל, אבל מכאן ועד הכינוי "גיבור" מפיו של מפקד הצבא יש מרחק גדול.
"גיבור" בשבי הוא סא"ל אבי לניר ז"ל, שמת בעינויים בשבי הסורי ולא הסגיר סודות מדינה. ואם שליט הוא גיבור, מדוע לא יאמר זאת גנץ על חנן ברק ופאבל סלוצקר ז"ל, שנהרגו בטנק שממנו נלקח שליט לשבי?
אני מתעכב על הרגע הזה, כי עניינו של גלעד שליט היה בעיניי, מההתחלה ועד לסוף, עניין ערכי בלבד. לא הייתה לו חשיבות ביטחונית רבה, בניגוד להיסטריה שזרעו תומכי העסקה ("המוטיבציה לשירות תיפגע") או מתנגדיה ("הכבוד הלאומי הוכנע, ועכשיו האויב גילה איך להכריע את ישראל").
זה היה מבחן של ערכים, למנהיגות ולחברה ולתקשורת, ובמבחן כזה הדיון חשוב לא פעם יותר מן ההחלטה הסופית. והגוף שנכשל בו יותר מכולם, חמש שנים וחצי, היה צה"ל.
"הזדכו אצלנו על גלעד שליט", אמר השבוע ל"הארץ" קצין בכיר לשעבר באמ"ן, והעז לבטא לראשונה בפומבי את מה שמעטים העזו אפילו ללחוש: מהרגע הראשון הצבא התנהג כלפי עניין שליט כאילו זו הבעיה של מישהו אחר. העסקה היא של הדרג המדיני, המודיעין הוא של השב"כ, האחריות להשבת גלעד איננה אלא הצהרה, שאין מאחוריה מעשה של ממש.
בימים הראשונים הוביל הרמטכ"ל דן חלוץ קו, לפיו עניין שליט הוא מנוף להשגת מטרה חשובה בהרבה, מיטוט שלטון חמאס ברצועה (שהפך טוטאלי רק שנה אחר כך). חלוץ שכנע בכך את ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהרגיש שבכך יזכה להישג חשוב ויהיה הראשון שלא ייכנע לטרור.
זה בא לידי ביטוי מיידי במבצע "גשמי קיץ" מיד לאחר החטיפה, פעולת עונשין אלימה שלא היה לה דבר עם גורלו של שליט, ואולי אף סיכנה אותו. ב-11 ביולי , יום לפני מלחמת לבנון השנייה, ניסתה ישראל להתנקש מהאוויר בראשי הזרוע הצבאית של חמאס, שהיו אחראים ישירות לגורלו של שליט ושאנשיהם החזיקו בו.
בחמש השנים הבאות, גם הרבה אחרי שאולמרט וחלוץ ירדו מהבמה, היה גלעד שליט ההצדקה האולטימטיבית, בעיקר כלפי פנים, לכל צעד שמטרתו הייתה להחליש את החמאס - בידיעה שזה לא יקדם את שחרורו בדבר: מצור כלכלי, ירי מאסיבי, ענישה קולקטיבית. וכל הזמן הזה הותיר צה"ל את הבמה לגופים אחרים בכל מה שנוגע לשליט עצמו, חייל שנשבה כשהוא לובש מדים.
גבי אשכנזי, שירש את חלוץ והיה הרמטכ"ל במהלך רוב תקופת שביו של שליט, נהג לומר שהוא היחיד
האחריות הזו לא יושמה מעולם במובנה הפשוט ביותר, זה המופעל בצבא בעניינים פעוטים בהרבה מבחינה לאומית: הקמת גוף ומינוי מפקד שאחריותם הישירה היא ליצור הזדמנויות לשחרורו של שליט, אם בפעולה צבאית ואם ביצירת מנופים שיגרמו לחמאס להתגמש.
סיירת מטכ"ל, שהיא זו שהייתה נקראת למבצע חילוץ, לא תכננה מבצע כזה ולא התאמנה עליו. חמש שנים וחצי לא הוצגה תוכנית מבצעית "שלדית", כלומר כזו שאין בה מודיעין קונקרטי אבל נגזרת מההבנה של התנאים שבהם הוחזק גלעד. לא פותחו יכולות, לא נערך תהליך תכנון וחשיבה. ואל תגידו שלא ידעו איפה גלעד: הסיירת התאמנה בעבר פעמים רבות, ותוך הוצאות משמעותיות, על פיתוח יכולות שיידרשו, אם יידרשו, בהתראה קצרה, כשיתמלא תנאי כלשהו במודיעין או תזמון.
בסופו של דבר, על פי המעט שאנחנו יודעים עכשיו, כנראה לא היו הפתעות רבות בתנאי שביו של גלעד. לו היה מתגלה המקום, אפשר היה להעריך את האפשרות לחלץ אותו בשלום ולהחליט לפעול או לא. אבל איש לא היה מוכן למבצע כזה, אולי מפני שאיש לא האמין שיש לו סיכוי ושיאושר. כולם נתלו במודיעין החסר, אחריות שהשב"כ לקח על עצמו.
שלא תבינו לא נכון: במהלך השנים האלה הושקעו מאמצים רבים, סוכנו חיים, הוקדשו אמצעים. אבל לכל זה לא הייתה סמכות אינטגרטיבית, לא היה מפקד שזו הגדרת המשימה שלו, לא הוקם גוף שיאגד ידע קודם וייערך מול דרך פעולה, שאין ספק שהאויבים השונים יבקשו לחזור עליה בעתיד.
השבוע התרפקו רבים על הימים שבהם השתתפו אהוד ברק כמפקד הסיירת ובנימין נתניהו כקצין ביחידה במבצעים לחטיפת הקצינים הסורים, במטרה לשחרר שבויים ישראלים בדמשק. חטיפה, לפיכך, אינה מעשה מגונה אלא דרך פעולה שצריך להביא בחשבון.
אבל בצה"ל אין עד היום גוף ייעודי שיטפל בכך. גם צוות הבדיקה שהקים ראש אמ"ן אביב כוכבי לאחרונה לעניין שליט, כדי לנסות לעשות מה שהיה צריך לעשות לפני שנים - לשאול אם התלם שאנחנו חורשים בו מתוך הרגל, ולא צמח בו דבר, הוא אכן התלם הנכון - יפוזר ודאי עכשיו משחזר שליט הביתה.
אשכנזי וברק הסתפקו בתמיכה בעסקה, בלי ללחוץ באמת לקבלתה. בימי "עופרת יצוקה" התייחס ברק בביטול לשאלות בדבר השפעתו האפשרית של המבצע על עניין שליט, אולי בצדק. אבל גם הוא לא כפה על הצבא התארגנות אחרת, ובסופו של דבר בא לידי ביטוי רק בתמיכתו בנתניהו כשזה החליט לקבל את העסקה הנוכחית.
אחרי מלחמת לבנון השנייה אמר ראש השב"כ דאז יובל דיסקין, שכישלון טקטי של צה"ל הפך לבעיה אסטרטגית למדינת ישראל. חטיפת גלעד שליט הייתה מראשיתה כישלון טקטי של צה"ל: כנהוג בחקירת פאשלות כאלה, הרבו לדון באיכות המודיעין שקדם לחטיפה.
מעטים אמרו שהיערכות בשגרה אמורה למנוע מהאויב הצלחה בדיוק בתנאים האלה, כשאין מודיעין מדוייק ונקודתי. אלוף (מיל') גיורא איילנד כתב דוח מערכתי מקיף, הצבא הודיע שהלקחים תוקנו, ואפשר היה להתפנות למה שצה"ל מעדיף לעסוק בו: התקפות על האויב, בתנאים עדיפים.
בפעם הזו, עם זאת, הכישלון הטקטי הפך גם לכשל ערכי. טיפולו של צה"ל בעניין שליט דמה למי שמעדיף לא לשלוח ידיים לבוץ, כי אין לו רצון להתלכלך. לא פלא שאקורד הסיום שלו הוא הרמטכ"ל הנוכחי, שמעדיף לנקוט עמדה אזרחית סנטימנטלית ולא הצהרה צבאית נוקבת, ולכנות את שליט "גיבור". הוא הרי הילד של כולנו, וגם מפקד הצבא רוצה לבטא משהו מזה.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם