מרוץ האנושות של מושיק
הוא שמר אותי די בסוד. הוא טען שהוא לא יודע איך לספר להורים שלו שאין לי רגל. שהם ציפו ממנו להרבה יותר. למישהי שלמה. אז כשהלכנו אליהם אחרי שכנוע מפרך מצידי, הוא דרש שאלבש חצאית ואת הצליעה הקלה שלי הוא תיאר להם כ"תוצאה של בחורה שלא יודעת לנהוג
למושיק ולי היו חיים נחמדים. הוא פגש אותי ביוגה לנכים. הוא לא נכה, אבל הוא בא לשם אחרי מאבק ממושך בעירייה ורצה להשיק את השיעור הראשון לנכים. הוא אמר לי שהוא התאהב בי כי אני כמעט מושלמת. בפעם הראשונה שהוא ראה אותי בלי מכנסיים ארוכים הוא בלע את הרוק ומאז הוא היה די מסור ואפילו רחץ לי את הפרוטזה.
הוא שמר אותי די בסוד. הוא טען שהוא לא יודע איך לספר להורים שלו שאין לי רגל. שהם ציפו ממנו להרבה יותר. למישהי שלמה. אז כשהלכנו אליהם אחרי שכנוע מפרך מצדי, הוא דרש שאלבש חצאית ואת הצליעה הקלה שלי הוא תיאר להם כ"תוצאה של בחורה שלא יודעת לנהוג. וזה מה שקורה כשנותנים לאישה לעלות על הכביש". אני צחקתי ממש חזק ואז עף לי המיץ ששתיתי בדיוק לעבר המשקפיים של אבא שלו, שבגלל שהוא פרופסור נורא חשוב, אז מושיק הבטיח לי שהוא מבין עניין והוא לא יעשה מזה ביג דיל.
הוא לא עשה מזה ביג דיל, מושיק ואני פשוט לא דרכנו יותר בבית הגדול של ההורים שלו. לא ביחד. הוא היה הולך לשם לבד ומביא לנו צ'ק מדי פעם, כל פעם בגודל אחר. מושיק לא יכול היה לעבוד כי הוא היה נתון כל כולו במרוץ האנושות. ככה הוא קרא לזה.
הוא מילא את הבית שלנו בבקבוקים. כששאלתי אותו למה הוא לא ממחזר אותם, הוא הבטיח שיעשה את זה בשבוע הבא. אבל אני ידעתי שהוא מחכה למפגש החודשי של "הוועד למען שכונה נקייה" שהוא אירח אצלנו בבית פעם בשלושה חודשים. הוא גם הזהיר אותי מראש לא לספר על הצ'ק מההורים.
"למה שאני אספר על הצ'ק שלך"? שאלתי אותו כל הזמן. הוא היה מנפח את הנחיריים ואומר לי שזה לא קשור לכלום, ושפשוט לא אספר כי זה לא במקום. לפני שהם היו מגיעים הוא היה עושה סדר. פעם אחת הוא שבר את החלון ואני באמת לא הבנתי למה הוא הורס לנו את הבית. הוא פיזר את הבקבוקים בכל פינה כדי שזה ייראה מלא יותר. ותמיד כשהוא פתח להם את הדלת הוא היה נאנח לרגע ומנגב זיעה דמיונית מהמצח. "אהלן", הם היו אומרים והוא היה עונה "אהלן וסהלן" במן מבטא מוזר שלא התאים לשיער הבלונדיני שלו. זה היה מביך אותי ובכוח הייתי מסתכלת על הפרוטזה שלי וטוענת בפני עצמי שלא כולם מושלמים.
ערב הוועד היה עבורי "ערב תרבות", ככה הוא אמר לי לחשוב. "הרי גם ככה את יושבת כל היום בבית ולא עושה כלום". וזה לא נכון, הרי עשיתי יוגה ואפילו עם הזמן הפכתי למדריכת יוגה לנכים ושתי ידידות ועד שלו, חלי ואור, היו מגיעות אליי לשיעור, למרות שבכלל לא היו נכות.
הם דפקו בדלת ונכנסו אחד אחרי השנייה, זוגות זוגות עמדו לנו בסלון ואני עם כף הרגל הבריאה בעטתי בבקבוקים
ואז, כשהתיישבו כולם הם התחילו לדבר על העניינים שלהם. הם עשו את הרשימה החודשית – כמה כל אחד הספיק לתרום לחברה ואז מושיק הוציא את ההפתעה שלו. הוא צעק לה: "צאי" והיא פשוט יצאה מהארון. כמה זמן הייתה שם - לא הספקתי לשאול אותו. היא יצאה מהארון כסופת שיער ומיד מושיק, מנופח נחיריים, שאף אוויר לריאות והם כולם אחריו, ואני חשבתי שבא לי להקיא.
היא סימנה ביד שלום לכולם והייתה נבוכה מאוד. מושיק ניגש אליה, תפס אותה ביד והניח אותה ליד ערימת הבקבוקים הגדולה. הוא סיפר שכשהוא ראה אותה ברחוב הוא מיד ידע שיש לה מזל. כי נפלה עליו המוזה והוא החליט לעזור למחוסרת בית.
הוא הסתכל עליה בגאווה והלך לבדוק את הארון, העביר עליו אצבע והיה נראה קצת מאוכזב. עדיין האבק ועדיין הבגדים היו מפוזרים בערימות לא שוות.
"אין, צריך להוריד בפניך את הכובע. אין ספק שבדיוק אותה חיפשנו. תסתכל עליה, מה טוב יותר ממנה לאג'נדה שלנו של איסוף חומרים לעולם טוב יותר?", צעק ראובן בשריקה של בחורים, "לא ידעתי שתלך כל כך רחוק. מאיפה הבאת אותה? מהרחוב? ממש ממש מהרחוב? יו,איזו מסכנה קטנה ומוזנחת..אלה יש להם חיים קשים. קשים מדי".
מושיק הסתכל לכיוון המנורה כאילו הוא עומד להתעטש רגע וידעתי שכשהוא עושה את זה הוא ממש, אבל ממש מרוצה מעצמו. באותו הרגע הרגשתי גירוד עז בפרוטזה ומכיוון שידעתי כבר להתמודד עם ההרגשה הזאת, כי לא פעם הוא היה מביט לעבר מנורה דמיונית, הייתי מגרדת חזק בראש ונרגעת.
האישה שהועמדה לתצוגה התחילה לעשות קולות מוזרים, כנראה ביקשה לדבר. פתאום השתרר שקט וכולם הביטו בה בחיוך מסופק ומנסה להרגיע. חוץ ממני, אני המשכתי לגרד בראש עד שהיא ניגשה אליי ולקחה לי את היד ואחזה בה חזק. היא רעדה.
חלי התחילה לבכות. יותר נכון, התחילה לשאוג. מושיק שאל אותה על מה המהומה והיא ענתה שמבחינתה זה השיא והיא לא יודעת איך להגיב לתרומה כה ניכרת לאנושות. "רק איפה תניח אותה?", היא שאלה. מושיק חשב רגע: "אני אניח אותה ליד המזכרות והוקרות התודה שקיבלתי. נראה לי ששם מקומה הטבעי".
יום למחרת הוא נסע עם חברי הוועד לאירוע הגדול והתייבש שם למוות. אני וסרנה, חסרת הבית שהתברר שהיא תאילנדית, דווקא התחברנו. כששאלתי אותה ברצינות אכפתית כמו שמושיק ז"ל לימד אותי, מה הביא אותה לרחובות, היא ענתה שהיא בכלל לא מהרחוב. היא הלכה לאיבוד. היא חיפשה את דרכה לבת ים כשמושיק בא ולקח אותה בידה היא צעקה "בת ים בת ים", אבל הוא אמר לה "בת ים? לא מכיר. אין בת ים". וכששאלתי אותה למה הסכימה להתלוות למושיק ז"ל, היא ענתה בחיוך שהוא שם לה צ'ק בכיס. ושהיא הבחינה שהוא בסך הכול בן אדם טוב.
כן, הוא באמת היה בן אדם טוב. הוא אפילו התייבש למוות בגלל טוב הלב שלו. חברי הקבוצה שלו נפרדו. אור וחלי עזבו את בעליהן והחליטו שהן רוצות לממש את אהבתן ועברו לכפר. ראובן יצא מהארון סוף סוף ובועז הגשים את חלום חייו, בנה בית עם בריכה ואפילו שם שלט גדול בכניסה עם איור של אצבע משולשת. אני פיניתי את הבית מהבקבוקים והייתה לי שותפה חדשה שניקתה לי את הפרוטזה באהבה אינסופית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם