"עשר השנים האחרונות היו מתות למחקר"
פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון מזהירה מהירידה בתקציבים, אחרת "הזכייה בנובל עלולה להיות האחרונה לאקדמיה בישראל"
פרופ' רבקה כרמי, האם בעשורים הבאים נראה אנשי אקדמיה ישראלים נוספים קוטפים פרסי נובל?
"בימים אלו אנחנו קובעים את גורלנו בעניין הזה. הפרסים הנוכחיים הם תוצאה של מחקרים מלפני 25 שנה ויותר. עשר השנים האחרונות היו שנים מתות למחקר, פשוט איבדנו אותן. הפספוס הזה קשור בעיקר בירידה בתקציבים, שגרמה בין היתר לכך שהגיל הממוצע של הסגל האקדמי הוא-55 הגבוה ביותר בעולם. אני מקווה מאוד שכעת נתחיל תהליך של תחייה. אם לא, אז מה שאנחנו רואים עכשיו, הזכייה של פרופ' שכטמן, זה התואר האחרון לאקדמיה בישראל".
הממשלה החליטה להקים מרכזי מצוינות בתחומי המחקר החשובים במטרה להפסיק את "בריחת המוחות" והשקיעה בזה מיליארדים. האם זה יכול לפתור את בעיית החוקרים הבכירים?
"הרעיונות של המרכזים טובים, באים מהשטח והתרומה שלהם יכולה להיות טובה, אבל המודל הכלכלי שלהם לא טוב. כל גיוס הכסף מגיע מתרומות. כל הגופים צריכים לאסוף כספים מתוך מעגל נתון של תורמים, ויש מעט תורמים חדשים למערכת. אני מביעה את חששי העמוק שהמודל הזה לא יוכל להביא את הסחורה, לא יוכל להבטיח את איתנותם של מרכזים גדולים ורציניים, ואת המשך תפקודם גם אחרי שהתמיכה הכלכלית הראשונה בהם תיפסק. לא זאת הדרך להגיע למימוש הציפייה לפרסי נובל נוספים כפי שרוצים".
בתור מי שעברה את כל השלבים של מסלול לימודי הרפואה, ההתמחות והוראה, את תומכת בעמדת המתמחים?
"אני מזדהה עם המתמחים, כי תנאי העבודה שלהם קשים והם נוגעים למצב הרע של הרפואה בישראל. אני למדתי שבע שנים והתמחיתי תשע שנים נוספות. זה לא הגיוני להתמחות בשכר הזה. אבל אני חושבת שהיוםהמתמחים עלו על עץ גבוה מדי. מציעים להם כעת דברים קונקרטיים, והם הולכים לבית הדין. בעיית הרפואה בישראל
"אני אומרת: 'חבר'ה, תכירו ברעיון שלא תקבלו כל מה שאתם רוצים, תעזבו את הנושא של ההתפטרות'. חוץ מזה, יש גם את היום שלמחרת, לא כל העולם מחכה למתמחים. זה לא קל כמו שזה נשמע לעלות על מטוס ולמצוא עבודה טובה בארצות הברית".
ביום ראשון הקרוב תיפתח שנת הלימודים האקדמית בבית הספר החדש לרפואה בצפת. זו בשורה טובה לאקדמיה ולעולם הרפואה הישראלי?
"אני חושבת שהיה אפשר להסתפק בבתי הספר הקיימים ולא צריך בית ספר נוסף לרפואה. בינתיים, התקציב של בית הספר הוא תקציב נוסף, אבל אם המשך התפעול יגיע מהתקציב הקיים - תהיה בעיה גדולה. למרות זאת, אם הסיבה לפתיחת בית הספר היא מיקומו בגליל, אם המטרה היא לחזק את האזור, אז זו סיבה טובה".
בעוד מספר חודשים צפויה לעלות מחדש סוגיית הסבת המרכז האקדמי באריאל לאוניברסיטה. אם הממשלה אכן תאשר זאת, תהיה חלוקה רחבה יותר של התקציב.
"אני חושבת שהרעיון של חלוקת המשאבים הקיימים לפרוסות יותר דקות פשוט יביאו חורבן על המערכת. אנחנו מדינה קטנה. אני חושבת שבכל מדינה אחרת בגודל הזה היו מדברים על שלושה או ארבעה מוסדות מחקר. אצלנו יש כבר שבעה. צריך לחשוב טוב-טוב לפני שפותחים עוד מוסד מחקרי".
בשנה שעברה האוניברסיטאות עמדו בפני ביקורת נוקבת בנוגע לסוגיות הפוליטיות באקדמיה. היה נדמה שוועד ראשי האוניברסיטאות הגיב בגמגום.
"היינו מאוד ברורים בחלק מהנושאים. יצאנו בהמלצה ברורה בנושא ההמנונים, יצאנו באופן מאוד נוקב וחד-משמעי נגד חרם בכלל ונגד חרם אקדמי בפרט. בתוך ההגבלות האלו, אנחנו רוצים לשמר מכל משמר את השיח הפלורליסטי באוניברסיטה, לאפשר כאן לאוורר את המחשבות, לבנות ולהרוס פרדיגמות קיימות".
האוניברסיטה שבראשה את עומדת הייתה שחקן מרכזי בביקורת הזו. בעיקר בלט פרופ' ניב גורדון, שקרא להחרים את האקדמיה והביא לאיומים בסנקציות של התורמים.
"אני סולדת מנושא החרם וחושבת שהוא חמור ביותר. הבהרנו בפני מי שהיה צריך את העמדה הזאת. אני גם דרשתי שמי שכותב את עמדותיו בעיתון, שלא יזדהה כחבר האקדמיה שלנו".
הסטודנטים שהובילו את המחאה החברתית מאיימים כעת לתרגם אותה להשבתה של האקדמיה. הם טוענים כי האוניברסיטאות מעסיקות עובדי קבלן וכבר הפנו בעבר קמפיין אישי כלפייך בנושא.
"אני מאוד מתפעלת מתפקיד הסטודנטים בהובלת המחאה. המחשבה שלהם ערכית ושקולה ומסתכלת על המערכת במבט רחב. אני מצטערת שהם לא הזדהו יותר עם דוח טרכטנברג. מי שמוביל שינוי בנושא עובדי הקבלן למודל נאור של העסקה זה האוניברסיטאות. ללכת נגדן זה הכי קל, אבל לא יעיל. אם הם רואים את זה כדבר אישי, הם טועים בטקטיקה שלהם. זה לא לעניין".
השבוע גם הסגל הזוטר באוניברסיטאות הודיע כי ישבית את הלימודים. הם טוענים כי הם מועסקים גם כן כעובדי קבלן ללא תנאים.
"הלוואי על כל עם ישראל עובדי קבלן שמקבלים 500 שקל לשעת הוראה, עובדים 28 שבועות בשנה ומקבלים משכורת על 12 חודשים, וזוכים ל-2,500 דולר על השתתפות בכנסים".
המערכת האקדמית הייתה מאז ומעולם מאוד גברית. הדרך לתפקידים הבכירים הייתה קשה לך יותר בהשוואה לגבר?
"אמנם אחוז הנשים ברפואה עבר כעת את הגברים, אבל הקידום האקדמי של נשים הוא עדיין בעייתי ולנשים קשה יותר. התקופה הקריטית, שבה האישה נבחנת כדי לקבל קביעות היא גם תקופה קריטית מבחינת גידול הילדים. השעון הביולוגי ושעון הקביעות מתקתקים יחד. במחלקה לכימיה ביצענו 13-12 גיוסים , ואף אישה אחת לא הגיעה".
"זה פשוט לא יכול להיות, כי יש יותר דוקטורנטיות מדוקטורנטים במחלקה, אז הגדרתי את שתי המשרות הבאות לנשים בלבד. מצאנו אותן בעצמנו והן כמובן היו מצוינות. אני תמיד אומרת לנשים שאנחנו צריכים לייצר את הסביבה השוויונית המתאימה, אבל הנשים צריכות לרצות לעשות מעבר. נשים רבות מעדיפות שלא לעשות את הויתורים האלו".
על מה את ויתרת בשביל הקריירה האקדמית?
"האמת היא שאני אף פעם לא חשתי איזושהי מגבלה. לא חשתי שעשיתי ויתורים מרכזיים בחיים. אבל מסביבי ראיתי הרבה קיפוח, הרבה אפליה על רקע מגדרי. אני את תפקיד הדיקן בית הספר לרפואה סימנתי הרבה שנים. עוד בתור מתמחה צעירה, אמרתי שאני אהיה דיקן הפקולטה".
גיל: 63; מגורים: עומר; מצב משפחתי: נשואה + 1; פרופסור לרפואה ולגנטיקה; מכהנת גם כיו"ר ועדת ראשי האוניברסיטאות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם