אחרי חגי ישראל - חג לשירה
פורשה באולם תצוגה בפתח תקווה. אוקסימורון? כן ולא. כן - מהסיבות המובנות, ולא - אם קוראים את ספר השירים של יעל טומשוב
אני בטוח שבמדורי הספרות יהללו את סגולותיו של הספר, אבל אני מבקש גם כאן להציגו כקו רוחב במפת הרב-תרבותיות שבה משתבחת החברה אשר גובה מאיתנו מסים. העוגן מושלך בעמוד 31. עוגן שהוא יותר קופסה שחורה שבה טמון סוד הקסם של הספר החזק הזה. הכותרת היא "PORSCHE" והשיר : "באולם התצוגה של פתח תקווה הלילית./ יפה להחריד./ מפחדת להירכש".
ה-PORSCHE על מסלולי האספלט היא אחת הדוגמניות הנחשקות ביותר היא מכונית שיופייה חשוב לא פחות מנפח המנוע שלה. לא מדובר בספורטאלגנט (את זה לקחו הג'יפים), ביעילות )יפן, קוריאה וכו' ( או במשפחתיות )אמריקה, אמריקה(. מדובר ביופי בועט, ביופי שלא משתמש בחזייה. והPORSCHE הזאת מוצבת באולם תצוגה בפתח תקווה.
אוקסימורון? כן ולא. כן - מהסיבות המובנות. לא - מהסיבה ששיריה של יעל טומשוב מתמחים בסלילת מסלולי מכוניות מתנגשות. המפגש הבין-תרבותי שלפעמים הינו ידוע מראש נועל בספר הזה נעליים שנתפרו מצמיגי הPORSCHE. עם נעליים כאלה אפשר לרחף, לרקוד ובעיקר להפתיע.
זיכרונות נארזים בקופסאות קרטון
המפגש הזה קורה כבר ב"מתכון הזמן" הפותח את הספר. יוסיף ברודסקי "מופקע" מהטריטוריה השירית הנהדרת שלו והופך להיות סיסמוגרף הבודק את רעידות האדמה בנפש הכותבת. הנפש בשיר הזה היא לא פחות ממאפייה שלמה שבה נאפית עוגייה אחת בלבד, והריח האמיתי "קרוב לריח הבצק בסינר של סבתא". העוגייה , אגב, היא עוגיית מדלן אוקראינית.
בשיר "בגאז'" נארזים הזיכרונות בקופסאות קרטון. לזיכרונות יש שמות משפחה המיטלטלים בבטן האונייה. נוגע ללב הוא "הפסנתר הגרמני הקשיש". יעל טומשוב מאנישה אותו מאוד, מוותרת על סולם צליליו וחורתת על לוחית הזהב שבבית חזהו גם את שמות זריקות החיסון שיעזרו לו במעבר מארצות הקור לארצות החום.
ובין לבין,
"תחנות ביניים". זהו גם שמו של אחד השירים וגם הצהרת כוונות על כך שהמעבר משלג לחמסין זקוק לכמה סתווים בדרך בסתווים האלה עובד ההומור שעות נוספות. "כיצד", היא שואלת באחד השירים, "מתרגמים שירה/ לתוך עברית קלוקלת?" התשובה מתחילה בכדרור מסחרר בין אחמטובה, שלונסקי, פושקין ופסטרנק ומסתיימת בגול מרהיב המפרפר ברשת העברית.
אני חוזר ל-PORSCHE. יעל טומשוב מחזיקה לה בהגה. האורות גבוהים מאוד, ופתח תקווה שכחה שהתחילה ממחרשה. באמצע הדרך תנוח המשוררת על אחד מספסלי ונציה שצילמה והנציחה על הכריכה. הרווח בין ספסלי העטיפה הקדמית לספסלי העטיפה האחורית הופך את "ים לא מוכר" לאוקיינוס שסערות השירה מגביהות באהבה את גליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם