מה קרה כששתי יונים אמיצות חדרו לביתו של אביב לביא?

ההיגיון הפנימי והיושרה נעדרים מיחסינו עם בעלי חיים, אחרת למה תאילנדי שמשפד כלב נחשב פרימיטיב וישראלי שאוכל טלה הוא מופת של קדמה?

אביב לביא | 6/11/2011 14:10 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
שעת בוקר. השמש שוטפת את המרפסת. הילדים יצאו לעבר מוסדות החינוך ואני יושב בסלון, מסיים לעבור על העיתונים. אוושת כנפיים קלה נשמעת. שתי יונים נוחתות על מעקה המרפסת. הן משתהות על המעקה, בודקות את הסביבה. אני יכול לדמיין איך אחת מהן עולה לרשת הקשר ואומרת "השטח פנוי". הקדמית מעזה ראשונה, נוחתת על הרצפה, מטר וחצי מהקערית שמלאה באוכל של החתול. מעניין אם היא יודעת שהכופתיות מכילות גם בשר עוף.

בשלב הזה אני מבחין בנמר הביתי מגיח מהמסדרון בהליכה חרישית. גלבוע - מה לעשות, זה השם שהעניקה לו מורן מצער בעלי חיים - היה שקוע בשינה עמוקה, אבל אין מצב שאירוע כמו נחיתה של יונה בבית יעבור בלעדיו. הוא מתגנב בלאט ומתארגן על מארב מאחורי הספה, כמו שאבותיו הקדמונים נהגו לעשות בסוואנה. הגב קמור, הזנב סמור, הכול מוכן לזינוק על הטרף החצוף שמעז לשדוד את הארוחה שלו.
איור: מושיק לין
איור: מושיק לין

היונים לא מבחינות בדבר. תמיד נתתי קרדיט לאינסטינקטים שלהן, אבל במרחק מטר וחצי ממתין להן טורף עצבני והחושים שלהן שרויים בשאננות גמורה. המפקדת ניגשת אל הצלחת ושולפת בעזרת המקור כופתית חומה. בתיאבון. גלבוע מתקמר עוד יותר, אוזניו נמתחות לאחור, העיניים מתלכסנות. הוא בעמדת זינוק, ממתין לשנייה הנכונה שאין לי מושג מה מבדיל בינה לבין כל השניות שלפניה.

יונה מספר שתיים מצטרפת לארוחה. כופתית אחרי כופתית נשלפות, מפוצחות באמצעות המקור ונבלעות בשתי תנועות ראש נמרצות. ממש החגיגה של באבט. גלבוע נדרך עד שורשי שערותיו, נראה כמו קפיץ שממתין לשחרור. הניתור המכריע יבוא בכל שנייה.

אני מפסיק לרגע להתבונן במחזה הקיומי שמתרחש לפניי ועובר להתבונן בעצמי. מה אני רוצה שיקרה? למה אני לא מתערב? האם אני באמת מעוניין שהחתול ילפות את היונים האומללות ויהפוך אותן לעיסה של דם ונוצות? למה זה מגיע להן? למה אני מאפשר לו לערוך בהן טבח? כי הוא חתול חמוד עם פרווה נעימה? כי הוא שלי? כי עליו התרגלתי לחשוב במונחים של בעל חיים נבון עם רגשות והן, ובכן, הן בסך הכול יונים עם מוח של ציפור?

אין לי תשובות מספקות לכל השאלות הללו ובכל זאת אני ממשיך לשבת קפוא, מרותק, ולעקוב

אחרי ההתרחשויות כאילו קול פנימי מצווה עליי לא להשפיע עליהן. לתת לטבע לעשות את שלו. לט דה בסט אנימל ווין. ככה זה באבולוציה, לא?

שטויות. העיר היא כבר מזמן לא טבע. היא טריטוריה אנושית וחלק מבעלי החיים הצליחו להתאים את עצמם אליה ולשרוד. בכנסים של שמירת טבע המדענים קוראים לזה "ממשק". מה שפעם היה טבע הוא היום ממשק שצריך לנהל. היער הוא ממשק, השמורה היא ממשק, גם החתולים והיונים בעיר הם סוג של ממשק. הרי החתול שלי לא נמצא כרגע בעיצומו של מסע ציד למחייתו, אז מי אמר שאני צריך לאפשר לו לעשות מהיונים קציצות?

עוד אני מתחבט אם להבהיל את היונים ובכך להציל אותן מגורל אכזר, הן מבחינות שמשהו אינו כשורה. הן מפסיקות לזלול, מתבוננות כה וכה בחוסר מנוחה. אני מסתכל על גלבוע, זו ההזדמנות האחרונה שלו. גם הוא כנראה יודע את זה, גבו מתקמר עד הקצה אבל משום מה הוא נותר קפוא במקומו. למה הוא בדיוק מחכה? יש לי חתול נקניק.

היונים מאותתות זו לזו, מתרוממות אל המעקה ומשם פורחות לאוויר הרחוב. גלבוע נותר נטוע במקומו כמו פסל עוד דקות ארוכות. אני מנסה להסביר לו שהוא יכול לשחרר, הפלישה הסתיימה, ומלגלג עליו שהוא חתול בלי ביצים. בטח שאין לו ביצים, הוא מסורס.

הצלת נפש או פצצת זמן אקולוגית?

למקרה שלא שמתם לב, קצת הסתבכנו עם הסיפור הזה של בעלי החיים. מערכת היחסים שלנו אתם מבולבלת, לא מנומקת, לוקה בהיעדרם המשווע של היגיון פנימי ויושרה. כשממשלת אוקראינה שולחת תנורים ניידים לרחובות כדי לטהר אותם מבעלי חיים לקראת יורו 2012 העולם נעמד על הרגליים האחוריות בזעזוע מופגן, אבל אותו עולם שולח מדי יום עשרות מיליוני בעלי חיים לתנורים אחרים כדי להכין מהם שישליק. תאילנדי שמשפד כלב הוא פרימיטיב, ישראלי שאוכל טלה על האש הוא מופת של קדמה, ואם הוא שף יש סיכוי שגם יעשה על זה תכנית טלוויזיה. לזה קוראים עקביות.

החתול שלי לא יודע אבל גם הוא חלק מהבלגן הזה. מבחינתנו האימוץ שלו היה בגדר הצלת נפש חתולית אחת בישראל. אצלנו הוא מקבל חום, צעצועים, מיטה חמה ואת כל הכופתיות שהיונים לא בוזזות, חיים די טובים ביחס לגורל האומלל שנועד לו כשננטש ברחוב בגיל יומיים. אלא שבעוד אנחנו מסתובבים עם חזה נפוח של מי שעשו מעשה טוב וסבורים שהעולם חייב להם תודה, אנשי שמירת טבע וסביבה רואים בנו אחראים לטיפוחה של פצצת זמן אקולוגית.

הנימוקים שלהם לא מבוטלים: אוכלוסיית החתולים כבר מזמן יצאה משליטה, הם טורפים ציפורים וכל בעל חיים קטן אחר שזז בסביבה ובמקום להשמיד אותם בהמוניהם אנחנו, רחמנים בני רחמנים שכמונו, מאכילים אותם בכל פינת רחוב. העובדה שמיצי כל כך חמודה, הם אומרים, עדיין לא אומרת שיש לה יתרון אקולוגי או מוסרי על ציפורים, נחשים ואפילו חולדות. במסווה של דאגה לזולת עם הזנב, האדם שוב מנסה לסדר את העולם לפי העדפותיו השרירותיות.

אני מסופק אם בוויכוח המר הזה הצדק המוחלט נמצא באיזשהו צד. השכל מבין את הירוקים, הלב הולך עם החתולים, אם כי כבר הסברתי לגלבוע שבפעם הבאה שיונים ינחתו במרפסת אני לא מתכוון לשבת בידיים מחובקות. את הצ'אנס שלו הוא הפסיד.


aviv67@gmail.com

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אדם טבע ועיר

צילום: עודד קרני

אביב לביא נולד ברמת גן ועלה לתל אביב בגיל 6, כותב ב"זמן תל-אביב" טור על חיים ירוקים בעיר, רוכב על אופניים ונושם עשן אוטובוסים אורגני

לכל הכתבות של אדם טבע ועיר

פייסבוק

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים