סיבוב לפני אחרון

האפשרות שישראל תתקוף באיראן בקרוב הולכת וקטנה. נראה שהויכוח יתחדש באביב, עד אז נדע אם אכן הוטלו על טהרן סנקציות חריפות

עפר שלח | 9/11/2011 5:44

תגיות: איראן

בקריאה ראשונה, הדוח של סבא"א על איראן מנוסח בלשון טכנית, אולי טכנית מדי לעיניים ישראליות. גורמים ישראליים בכירים מציינים בזמן האחרון בסיפוק, שהעמדה שהיתה פעם שלנו בלבד, לפיה לתוכנית הגרעינית של איראן יש מטרה צבאית ברורה, מקובלת היום על גורמי מודיעין והחלטה במערב.

דוח סבא"א אומר שפעולות כאלה אכן היו עד שנת 2003 ומעלה את החשד שהן נמשכות בסתר. הוא עוסק בסעיפים כמו נסיונות ליצור חיבור בין מטען גרעיני לטילי שיגור, במסגרת פרויקט שכונה "פרויקט 111", ואספקטים אחרים בעלי משמעות צבאית ברורה.

הדוח מעלה חשדות מפורשים למאמץ איראני להסתיר, להונות, ולעשות כל מאמץ כדי להמשיך בפיתוח האופציה לנשק גרעיני מתחת לאפם של פקחי סבא"א, הנוכחים במפעל ההעשרה המרכזי בנתנז. אבל הוא עוצר צעד לפני האמירה המפורשת, לפיה ברור בוודאות שאיראן ממשיכה בתוכנית הסדורה שלה להשגת נשק גרעיני.

זה חשוב, מפני שמבחינת ישראל משמעותו של הדוח היא במה שיבינו ממנו המדינות האמורות עתה לפעול. עמדתה של ארה"ב ברורה: את מה שלא עשו השקרים האיראניים, עשתה מבחינת הממשל המזימה, חצי-אפויה וחובבנית ככל שהיתה, להתנקש בשגריר הסעודי בוושינגטון. את ממשל אובמה כבר לא צריך לשכנע: השאלה היא מהי דרך הפעולה העדיפה בעיניו, ומה הוא מוכן להסכים שאחרים יעשו. על פי הידוע לנו, זה אינו כולל פעולה צבאית של ישראל.

ארה"ב תפנה עתה להגביר את הלחץ על החברות האחרות במועצת הביטחון, ובעיקר רוסיה וסין. התגובה הרוסית הראשונית נראית כמו המשך ההתנגדות ללחץ מאסיבי על איראן; אבל דברים עשויים להשתנות, לא הכל קורה גם במישור הפורמלי: יש מי שיודע לספר, שהמגזר העסקי בסין הולך ומדיר את רגליו מאיראן, לא בגלל התנגדות מוסרית למה שהיא עושה אלא משום שהסיכון בעשיית עסקים איתה הולך וגובר. כל עיסקה שמתבטלת, אפילו לא ברמה מדינתית, מגבירה את הלחץ הכלכלי בתוך איראן, שם אחוזי האבטלה גדלים והמרמור גובר בקרב האוכלוסיה הצעירה הגדולה מאוד.

רוב הציבור בארץ לא מאמין שסנקציות יעצרו את איראן

האם יצאו מכל זה סנקציות חריפות יותר על איראן? אפשר לנחש שכן. בעיניים ישראליות שום דבר לא יהיה חריף מספיק, למעט סנקציה אחת, נשק יום הדין של המסלול הכלכלי-דיפלומטי: חרם על הבנק המרכזי האיראני, שמשמעו שיתוק הפעילות המוניטרית החיצונית של המדינה. זוהי גיזת הזהב אליה חותרת המדיניות הישראלית מזה זמן. בחודשים הבאים, עד לדיון במועצת הביטחון בפברואר, נשמע יותר ויותר על הצורך בצעד הזה. האם הממשל ירחיק לכת עד לשם, ואם כן האם ימצא לכך שותפים? קשה לדעת.

רוב הציבור בישראל, לפי הסקרים, אינו מאמין שהפעילות הזו תצליח לעצור את האיראנים. בראייה המקובלת אצלנו, מדובר במשטר קנאי שנדר להשיג נשק גרעיני. העובדה שגורמים בכירים אומרים שהחלטה כזו עדיין לא נפלה אצל המנהיג

הרוחני חמנאי, האיש היחיד המוסמך לקבל אותה, היא בעיני רובנו (וכנראה גם בעיני ראש הממשלה) רק עניין של זמן. בפרשנות הישראלית, דוח סבא"א מאשש את התפיסה הזו, למרות שכאמור אינו מכריז רשמית על תכנית איראנית נוכחית, סדורה ופעילה, להשגת נשק גרעיני.

את חלון הזמן הדיפלומטי קובעים גם התנאים המבצעיים: מקובל לומר שהאפשרות לתקיפה קטנה למינימום בחודשי החורף, ולפיכך האפשרות שישראל תתקוף באיראן הולכת וקטנה עם כל יום שעובר. כרגע, הכל מצביע לכך שהוויכוח יתחדש באביב הבא. עד אז נדע מה הושג במועצת הביטחון, ויהיו גם סימנים ראשונים להשפעה בשטח. ובוויכוח אצלנו, בציבור וגם בחדרים הסגורים, מי שתומך בתקיפה יישאר כנראה בדעתו ואף יתחזק בה; ומי שמתנגד לה? נראה באביב.