ההצפות בבנגקוק: סיפור על שתי ערים
בעוד שבמרכז בנגקוק הכל נראה שגרתי, בפרברים לא ירדו מי ההצפות. התושבים הם שממלאים את תפקיד הרשויות בהענקת סיוע
אבל קילומטרים ספורים צפונה, לאורך הכביש המהיר ויבהוודי רנגסיט, הכביש מתחיל להיעלם בהדרגה לתוך ים של מים חומים ומטונפים – מי הצפות מצפון תאילנד שכמעט שלא מראים סימן שייעלמו במהרה.
זה נובע בעיקר ממערכת של מחסומי הצפות שהוקמה כדי להגן על המרכז המסחרי של העיר ועל אזורים תעשייתיים אחרים על ידי הסטת המים לאזורים האלה.
במשך קרוב לחודש, התושבים באזורים המרוחקים כמו רנגסיט ולומולקה חיים בתוך מים שמגיעים לפעמים לגובה החזה. רבים לא נענו להוראות הפינוי של הממשלה כדי להגן על רכושם, אפילו אם זה אומר להיות לכודים עם מעט אוכל ובלי מים נקיים.
רומאו רומיי, איש עסקים מקומי, איבד את ביתו והוא נאבק להציל את המפעל שלו, אבל הוא עדיין מצליח לקחת סירה בכל יום עם חברו אלכס סטמפ ובן דוד דוקיו לוצ'טי כדי לחלק מים ובגדים עבור מי שזקוקים להם.
ממשרדו במפעל ברנגסיט, אספקה שנתרמה על ידי חבריו ומשפחתו מחולקת לחבילות סיוע עבור גברים, נשים וילדים, בעוד עובדי המפעל מאיישים סדרה של צינורות שאיבה מסביב לשעון ומתפללים שקיר המגן שהם הקימו סביב הבניין לא יקרוס. הם ממש תחת מצור של מים.
כשהוא נוהג בדוגית עמוסה מעבר למה שהיה פעם החניון של המפגל, מסביר רומאו מה גרם לו לפעול. "בימים הראשונים אחרי ההצפות, התעסקנו עם הדברים שנוגעים למפעל שלנו. אבל לא יכולנו לראות אנשים סובלים.
רומאו אומר שהממשלה לא מסייעת לאנשים האלה, בעוד שסוכנויות הסיוע לא נראות כלל ברחובות המוצפים. "ראיתי סירה אחת עם קרוב לעשר חבילות של מזון, אבל יש שם אלפי אנשים", הוא מספר.
ביום שלישי, הציגה ראש הממשלה יינגלק צ'ינוואט, תוכנית שיקום של שלוש נקודות, כולל סיוע מיידי למי שבתיהם ועסקיהם נהרסו. בינתיים, עובדי סיוע מחלקים עזרה למרכז הפינוי, אבל הם מתקשים להגיע לתושבים שהחליטו להמתין בבתיהם.
בעודנו פורקים את אספקת הביצים, הפירות, האורז והתרופות ביעד שלנו, התנאים של המשפחות שחיות שם פשוט משפילים. בקומת הקרקע, הילדים משחקים במים שבהם הכלבים עושים את צרכיהם, בעוד המבוגרים מתאספים באזורי השינה המאולתרים שלהם עם חפצים מעטים שהצילו מבתיהם.
אולם, האווירה אינה מדכאת, במיוחד מאחר שתינוק בן שנה צעד לראשונה במקום הבלתי סביר הזה. רומאו מצביע על כך שתושבי תאילנד אף פעם לא מתלוננים ותמיד יש להם חיוך על הפנים. לדבריו, זה בגלל שהם לא מצפים שמישהו יבוא לעזור להם.
כאשר אנו ממשיכים לחפש עוד תושבים שזקוקים לעזרה, אנו מיד מוקפים באנשים. חלקם שואלים אם יש לנו מים, אחרים מחפשים חיתולים. אף אחד לא נראה רודף בצע או אגרסיבי. הם נעים בכל מה שיכול לצוף, מלבנים ועד מקרר ישן, בעוד ילדים קטנים שוחים עם "חליפות הצלה" שעשויות מבקבוקי מים ריקים שחוברו יחד ומולאו בפיסות בגדים.
לדברי אלכס, זו עדות ליכולתם של התושבים לאלתר ולהתאים את עצמם בעת מצוקה.
אלכס, יועץ לאבטחת אינטרנט, מקבל לעתים שיחות מלקוחות גם כשהוא בסירה. הוא אומר שהוא אפילו זרק את האייפון שלו למים במהלך אחת השיחות ולא מצא אותו במשך חמש דקות. בסוף הוא דג את הטלפון והוא המשיך לעבוד.
אחרי שעברנו על פני סניף מקדונלד מוצף ומגרש גולף שנראה כמו ביצה בפלורידה, העברנו את הזמן במתן מזון לכלבים ולחתולים נטושים – תזכורת למהירות שבה אנשים עזבו את בתיהם. רומאו מספר שאחד הכלבים היה קשור לאותו מעקה במשך יותר משבוע.
בית החולים המקומי נותר פתוח למקרי חירום בלבד, אבל רק אם החולים יכולים להתמודד עם הכלבים הנובחים במה שהיה חדר המיון. המקום נהרס לחלוטין, אבל יחידה פעילה למיון ראשוני הוקמה בקומה הראשונה בין כיסאות של רופאי שיניים שהוצאו מאזור מוצף אחר. הצוות חי בבית החולים מאז שהמשבר החל. "אנחנו מתמודדים", אומרת פקידת קבלה ידידותית.
ביתו של רומאו לא נמצא במצב טוב. רק גג של מכונית נראה בחנייה. אביו של רומאו, שעקר מאיטליה לתאילנד לפני יותר משלושים שנה, חושב שיעברו חודשים לפני שהמים ייעלמו. "אבל לאן המים ילכו?", הוא שואל. "אני לא יכול לראות שמרכז בנגקוק נחלצת מזה".
כבר חשוך לגמרי, ואין פנס רחוב אחד שעובד. המים עמוסים עם עוד סירות – חלקן נושאות מכוניות – ועוברת עוד שעה עד שאנחנו מגיעים לקרקע יבשה. העומק המשתנה הוא סכנה גדולה כי המדחף של הסירה לפעמים מתנגש בבטון.
אחרי מסע של שעה במכונית, אני שוב במרכז בנגקוק. נוסעי הרכבת חוזרים הביתה, הפאבים והמסעדות שוב פתוחים. זו עיר שונה.
פול ארמסטרונג הוא מפיק ברשת CNN
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם