48 שעות בחיי ישראל; דמוקרטיה תחת מצור
כנופיות "תג מחיר", נשיא אנס בדרך לכלא, הקצנה דתית, חוקים פשיסטיים ותקשורת שכבר מזמן אינה כלב שמירה: זו המציאות המוטרפת שלנו
באותו יום נעדרו 53 חברי כנסת מהאזכרה לרבין במשכן. לקרוב למחצית מהמחוקקים שלנו היה משהו חשוב יותר לעשות. יום אחד קודם לכן, מרחו אלמונים כתובות נאצה בחדר המדרגות של פעילת "שלום עכשיו" בירושלים, כולל הכתובת "רבין מחכה לך".
למחרת (חמישי) שיגר בית המשפט העליון את הנשיא לשעבר משה קצב לשבע שנות מאסר ואשרר את הקביעה כי הוא אנס. וביום ראשון תובא לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שתעגן "שימוע" בכנסת למועמדים לבית המשפט העליון.
זהו תיאור חלקי של 48 שעות בחייה של מדינת ישראל, שפעם הייתה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיום היא דמוקרטיה במצור. בכל הנושאים הללו אין לנו למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. כך בטיפול בפורעי החוק בשטחים, כך בהתנכלות לדמוקרטיה, כך גם אפילו בפרשת קצב. לא הוא אשם, זה אנחנו. או יותר נכון, הנבחרים שלנו. הכנסת ההיא, שבחרה בקצב לתפקיד נשיא מדינת ישראל, בקומבינה מורכבת עמוסת תככים, הבטחות, יצרים ובגידות, היא הכנסת שהמיטה קלון על מוסד הנשיאות.
פעם זה נראה אחרת. פעם היה כאן ראש ממשלה, יצחק רבין שמו, שלא ידע לשקר. הוא לא היה אדם מושלם, רבין, אולי אפילו להפך. היו לו חסרונות רבים. הוא לא היה רהוט, הוא בחיים לא היה יכול לתת נאום בקונגרס, או באו"ם, כמו ביבי.
הוא עשה שגיאות. הוא עישן בשרשרת. הוא לפעמים גם שלח ידו בכוסית (משקה). הוא היה קצר רוח. היו לו חולשות. עד היום אי אפשר לקבוע בוודאות איפה צדק והיכן טעה, ההיסטוריה טרם אמרה את דברה, הוויכוח חי וקיים. אבל הוא ניסה להוביל לאנשהו. הוא לקח אחריות. הוא קיבל החלטות.
הוא בחיים לא הטיל אחריות על מישהו אחר. והכי חשוב: הוא לא שיקר. כשהיה צריך לשקר, ופוליטיקאי צריך לשקר בערך פעם בחצי שעה, הוא היה מתרגז, מתבלבל, משתעל, ומסמיק, ובסוף לא משקר. מתחמק, או פשוט אומר את האמת.
והיום, מה יש לנו היום? יש לנו ראש ממשלה ששני גדולי הידידים של ישראל בעולם, בלי הגזמה, נשיא
לא יהיו פה 50 אלף הרוגים, וגם לא 5,000, אמר ברק לתושבי ישראל, אם האנשים יקיימו את ההוראות וייכנסו לחדרים המוגנים, אז אפילו 500 הרוגים לא יהיו כאן. כה אמר השר. אז חוץ מאנחת הרווחה הקולקטיבית שנפלטה מכולנו (כולה 500 הרוגים? שנה בינונית של תאונות דרכים. קטן עלינו), צריך לשים לב למשהו קטן, חבוי, שמהווה דפוס קבוע בהתנהגותו של האיש שלא יודע לקבל אחריות:
"אם אזרחי ישראל יישמעו להוראות", אמר ברק, "אז לא ייהרגו 5,000". זאת אומרת, שהאליבי כבר מוכן. אם בכל זאת ייהרגו, 5,000 או אפילו יותר, אפשר יהיה להגיד שההרוגים לא נשמעו להוראות. זה לא אנחנו אשמים, זה הם שהביאו את זה על עצמם. ושוב נחמוק מאחריות.
כל מי שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, חש במצור. מלחמת אין ברירה חסרת סיכוי נגד כוחות אפלים, שחורים, שצרים עלינו. גל אדיר ועכור של חוקים ימניים ששוטף אותנו בכנסת. כל יום והחוק שלו.
חלק מהם, אגב, הגיוניים. מי שמתאמץ יכול למצוא צידוק כזה או אחר. כמי שכותב שנים נגד מדיניות ה"הכל שפיט" של בית המשפט העליון, נגד התערבותו הבוטה של העליון בנושאי מדינה וביטחון, נגד האסון שהמיט עליו השופט ברק, אני יכול למצוא היגיון בחלק מההצעות. הבעיה היא המינון. הבעיה היא שהכל קורה ביחד.
גם המצור המטופש על עמותות השמאל מעורר חלחלה. מכיוון שהייתי זה שיצא ראשון נגד פעולותיה של "הקרן החדשה לישראל" בתחומי הפוסט-ציונות, ומכיוון שעד רגע זה ההתנהגות של הקרן הזו, בתחומים הללו, נגועה ומדאיגה בעיניי, אי אפשר לחשוד בי בניסיון להגן על כאלה שמסייעים לתהליך הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם או מוסרים שמות של קצינים וחיילים לטריבונלים בינלאומיים. אני גם חושב שחנין זועבי לא יכולה להיות חברה בכנסת ישראל. היא מתאימה יותר לפרלמנט חמאס בעזה.
ואחרי כל זה, המרוץ החשוך בין אביגדור ליברמן לאופיר אקוניס (בשליחות אדוניו) על "למי יש חוק יותר גדול" שמגביל גיוס כספים לעמותות או משהו, מדאיג יותר. כי הוא מתווסף למסה הקריטית של השתלטות כוחנית, מתוכננת, חסרת מעצורים, על כל הכלים הדמוקרטיים שידענו להקים כאן בימים המתרחקים ההם שבהם הייתה ישראל מדינה דמוקרטית באמת. עם חופש ביטוי, עם שוויון זכויות, עם תקשורת חופשית ובועטת, עם "שלטון חוק" שמכיל גם שלטון, וגם חוק. גם רוב, וגם מיעוט. גם דעה כזו, וגם אחרת.
אז מה רוצה עכשיו ח"כ אופיר אקוניס להשיג בהצעת החוק החדשה שלו? לסגור את "שלום עכשיו"? באמת , כל הכבוד. שלא יהיה ויכוח. כולם יתפקדו לליכוד. אפילו ולדימיר פוטין לא חוקק חוקים כאלה.
אני כותב את הדברים דווקא משום שבחלק מהנושאים (רשימה חלקית: עסקת שליט, מלחמה בעזה, הדה-לגיטימציה, פעילות הקרן החדשה, עונש מוות למחבלים וכו') אני קרוב יותר לימין מאשר לשמאל. מה המטרה שלנו, להשמיד את החברה האזרחית בישראל? ושימו לב לתנועת המלקחיים: מצד אחד, סוגרים את ערוץ 10 כי חוק זה חוק, ואי אפשר לדחות את תשלום החוב. מצד שני, מאריכים (שוב) את הדד-ליין של המאחזים הלא חוקיים.
אף אחד לא מתייחס כבר לעובדה שמספר אדיר של מאחזים מוכשר ומולבן כי הוא על אדמות מדינה (בניגוד להבטחות השלטוניות לממשל בארצות הברית ולמכתבי בוש ולמה לא). זה בסדר. מה שנותר זה אפס קצהו של צ'ופצ'יק, מאחז וחצי שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. את זה אי אפשר להכשיר. זה פשוט גניבה. אז מה עושים? מפעילים מכבש על בג"ץ, משנים אותו, מעבירים את השופטים שימוע, כדי להכשיר חוק שיאפשר לקחת קרקע מפלסטיני בלי לשאול אותו, תמורת פיצויים. אכן, מדינה דמוקרטית למופת.
שימו לב למה שקורה מסביב. אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, אמר לפני כמה ימים שהוא מודאג יותר מתהליך ההתחרדות שעובר על ישראל, מאשר מהגרעין האיראני. כעבור יומיים הביע התנצלות "אם פגע במישהו". איש אמיץ, הלוי. לא היית צריך להתנצל, אפרים. לא פגעת באיש. ניסית להגן על המדינה הזאת, שהולכת ומתכרסמת מבפנים.
הנה שיחת נפש שקיימתי השבוע עם ח"כ הרב חיים אמסלם, שגורש לאחרונה בקלון מש"ס (למזלו). "אני מאוד מודאג", אמר אמסלם, "הצטרפתי לש"ס כדי לנסות להחזיר את השפיות, כדי לנסות להזכיר להם שהיהדות הספרדית מסמלת את המתינות והשפיות, והיום יש לי תחושה קשה.
קיוויתי שאפשר יהיה להחזיר עטרה ליושנה, להוכיח שתורה יכולה לבוא עם פרנסה, שצריך להשתתף בנשיאת הנטל, שצריך לפתור את בעיית הגיור. ותראה מה קורה. מדי שבוע אני נדרש להזדעק מול כל מיני תופעות שמי חלם שיקרו לנו כאן. תופעות שמקומן לא יכירן, לא על פי ההלכה, או המוסר, או השכל הישר. סתם הקצנה מטורפת וגחמות נטולות מקור.
מדרכות נפרדות לגברים ונשים? איפה זה נשמע? אוטובוסים נפרדים? מי המציא את זה? אישה מסכנה שלא שמה לב, עולה מקדימה לאוטובוס, מתיישבת, ושלושה בריונים מסתערים עליה? ואתה שואל את עצמך, מה הולך פה? חשבתי שתופעת נשות הטאליבן היא שולית, חולפת. טעיתי. זה מתפשט. המון משפחות, קהילות, הנגע פושה, כמו איראן".
אמסלם הוא תופעה מרתקת. סוג של תקווה לבנה ושפויה. תזכורת של מה שהיה כאן פעם, לא כל כך מזמן. כשהימים היו שפויים יותר. כשהזנב, או הזנבות, לא כשכשו בכלב. הוא נשבע שיתמודד לבד בבחירות הבאות, יהיה מה שיהיה. יאפשר לישראלים מאמינים, מסורתיים, דתיים, וגם חילונים, שחושבים שאפשר גם אחרת, למצוא לקולם מקום שפוי ולעשות תיקון. אני מתפלל שיצליח.
"עכשיו תראה את התחנת רדיו הזאת,'קול ברמה'", הוא אומר, "הרי כולם יודעים שזו התחנה של ש"ס. הרשות השנייה פשוט משתפת איתם פעולה. זה לא ייאמן. לא רק שנשים לא יכולות לשיר ברדיו הזה, אישה גם לא יכולה פשוט לעלות ולשאול שאלה. ואנשי התחנה באים ומסבירים בוועדה בכנסת, בלי בושה, את התועבה הזאת.
מה לש"ס ולתופעה הזאת? הרי התחנה שייכת לצבי עמר, שיושב בפריז, והוא הפטרון של ש"ס ושל אלי ישי, וחצי ש"ס היו עכשיו בחתונת בנו בצרפת, ובתחנה הזו מתנהלת הסתה פרועה גם נגדי, נגד חיים אמסלם, מסע ציד בפרהסיה, והמדינה שותקת, ונציגי הרשות השנייה והיועץ המשפטי ומי לא פשוט דוממים, ותומכים בהמשך הפעלת התחנה הזאת, שפשוט מבטלת את קיומן של נשים.
"האנשים האלה המציאו מוטציה. חרדיות ספרדית. אין דבר כזה. מעולם לא היה. והם עושים שטיפת מוח בלתי פוסקת, גם ברדיו, ואחר כך מתפלאים על התופעות שצצות כאן חדשות לבקרים. ומתפלאים שיש הקצנה. אנחנו במדרון חלקלק. אין לו סוף.
כל אחד מנסה להוכיח שהוא יותר קיצוני מהשני, וזה לא ייגמר באוטובוס מהדרין, אני שומע עכשיו שגם ברכבת הקלה בירושלים מדברים על קרונות נפרדים. ואתמול בשכונת הר נוף בירושלים חילקו כרוזים שאוסרים פאה נוכרית לנשים. עד עכשיו רוב הנשים החרדיות הולכות עם פאות. מעכשיו, אסור.
מהלכים כאן אימים על הציבור החרדי, מפחידים אותו, ואין לו כלים להתמודד עם זה. יש פשקווילים ואיומים ואלימות ואנשים בחרדה. אם לא העסקנים והקיצונים שיושבים לאנשים על הצוואר, כמו עלוקות, אני אומר לך שרוב הציבור החרדי היה נוהג אחרת לגמרי. הם היו יוצאים לעבוד, וללמוד, ולהתגייס. אבל יש אוליגרכיה חרדית שרודה בהם, שמאיימת עליהם, והאנשים המסכנים לא יודעים מה לעשות ואיך להתמודד. רק אני, חיים אמסלם הקטן, מנסה לעשות את זה. למען הילדים שלי, למען הילדים שלכם".
שאלתי את אמסלם מה הוא חושב על ההתבטאות של אפרים הלוי. "הוא ביטא מצוקה קשה", אומר אמסלם, "הוא מדבר בשם ציבור שחש מאוים. נכון שאפשר להתווכח על הדרך בה אמר את הדברים, ואפשר היה להגיד אותם אחרת, אבל תיכנס בעצמך לאתרים חרדיים ותראה שהם בעצמם כותבים שאפרים הלוי צודק.
הבעיה היא, שאין להם פה, הם לא יכולים להפגין, הם חיים תחת גזרות, יותר גרוע מימי פרעה, נגזר עליהם לחיות את כל חייהם בנזקקות, בגמילות חסדים, בקיבוץ נדבות. ואני שואל, האם התורה גזרה את זה? וכל מי שמרים ראש, מקצצים אותו באלימות. מכות רצח, נידויים, חרמות, פשקווילים.
יש מעין מאפיה שיושבת כעול על גבם, ואין מעצור. אין יכולת להשתחרר. אני שמח שהצלחתי לפרוק מעליי את העול הזה, העול של ש"ס. עכשיו הם מדברים על שופט מזרחי? מאיפה אלי ישי יביא שופט? מאלה שלא למדו לימודי ליבה אפילו? שלא יודעים חשבון? ותראה מה הם ניסו לעשות עם רבני צהר.
אני הרי לא חובש כיפה סרוגה, אני לא מצהר, דרכם אינה דרכי, אבל הם עשו מעשה גדול, הם באו לציבור גדול ונתנו לו מקום, במקום שייסעו לקפריסין, בואו לחתונה יהודית חמה, הלכתית, ובא המרגי הזה וחתך. כל דבר שיכול להביא תקווה, הם חותכים. קבוצה חשוכה שיושבת ונלחמת בכל מה שטוב"
(יום אחרי שיחתי עם הרב אמסלם "הושגה פשרה" בין שר הדתות יעקב מרגי ובין רבני צהר. עד הניסיון הבא).
בואו נעבור הלאה. לתקשורת. אחד הכלים החיוניים לקיומה של דמוקרטיה. גם אני, שכותב כאן כמעט מדי שבוע על ההשתלטות הזוחלת של בנימין נתניהו ושליחיו על התקשורת הישראלית, לא האמנתי עד כמה זה חמור.
בואו נדבר על הערוצים הממלכתיים. קול ישראל וערוץ 1. ביום שני השבוע פורסמה ב"מעריב" ידיעה על כי מבקר המדינה העביר לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה שני ממצאים הנוגעים לחקירת פרשת מימון הנסיעות ("ביביטורס") של ראש הממשלה נתניהו. עוד פורסם, שאנשי נתניהו ניסו להשפיע על מבקר המדינה שיחליף את נצ"מ (בדימוס) נחום לוי, שעומד בראש צוות הבדיקה, בטענה ש"הוא רודף אותנו עוד מפרשת עמדי". המבקר דחה את הדרישה הזו.
העובדה שהממצאים לא הועברו על פי סעיף 14ג' לחוק מבקר המדינה (סעיף שעוסק בחשש למעשה פלילי במהלך הבדיקה) , אינה מהותית. יש למבקר עוד ערוצים רבים להעביר בהם חומרים ליועץ המשפטי, מה גם שהבדיקה רחוקה מסיום.
משעת הצהריים באותו יום הפכו "קול ישראל" וערוץ 1 לשופרים של אותו אתר אינטרנט. הכותרת לפיה "המבקר ניקה את ראש הממשלה" הפכה לכותרת ראשית, הוקראה בכל המהדורות והמבזקים, כולל כתבות ארוכות ומלומדות, ודי מזעזעות, לפיהן כל התחקיר ההוא של "ביביטורס" הוכח כלא נכון, ביבי צח כשלג, המבקר אמר את דברו.
אז זהו, שזה לא נכון. עזות המצח הזו אילצה את המבקר לפרסם שוב הבהרה. לציין שלא ניקה איש. שהבדיקה נמשכת. כשנודע לשופט לינדנשטראוס עצמו תוכן הפרסומים בערוצים הממלכתיים, הוא רתח מזעם. איך יכול להיות שהוא נותן פסיקה עוד לפני ששמע עדויות?
מילא שהחברים בקול ישראל הפכו לשופר השלטון. אבל השלומיאליות, הטיפשות, הבריונות של ההתנהלות התקשורתית שלהם באותו יום גרמו להבקעת גול עצמי. רזי ברקאי, למחרת, נפל גם הוא בפח, ציטט אף הוא שהמבקר ניקה את נתניהו, ונאלץ בהמשך השידור להקריא תיקון. שטיפת המוח כמעט הצליחה. אנחנו עוד לא רוסיה הסובייטית, אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם.
אני לא יודע אם המבקר ינקה בסוף את נתניהו. לא ערכתי את התחקיר ההוא. אבל אני יודע להבדיל בין ההיבטים הציבוריים לפליליים. כמעט כל ממצאי התחקיר אומתו ואושרו. המציאות, אגב, מחרידה בהרבה ממה שפורסם שם. יש לכל זה היבטים מוסריים, ציבוריים. האם יש גם פליליים? את זה המבקר בודק עכשיו.
הבדיקה בעיצומה. השבוע כמעט שכנעו אותנו שהבדיקה תמה. אם זה היה קורה בעוד שנתיים-שלוש, הם היו מצליחים לשכנע. כי התהליך של ההשתלטות על התקשורת נמשך.
אני לא יודע אם קול ישראל היה משדר היום את אותה קלטת שהכתב שלו הביא בשנת 97', כשנתניהו לחש על אוזנו של הרב כדורי ז"ל ש"אנשי השמאל שכחו להיות יהודים". בקצב הנוכחי של ההשתקה, האיומים והטרור שמופעלים בתוך רשות השידור (אני מצטט מתוך עדויות רבות של אנשים שעובדים שם), כנראה שלא.
זה לא רק עצוב, זה מדאיג, זה מעורר חלחלה, זה מתועב. כן, תמיד היו שם, ברשות השידור, מינויים פוליטיים. אבל אלה היו ימים אחרים, ימים שבהם אף אחד לא הרשה לעצמו לסתום פיות באמת, אף אחד לא העז להשתין מהמקפצה.
היו מינויים פוליטיים כמו טומי לפיד, אורי פורת, מוטי קירשנבאום. אנשים ראויים, אנשי תרבות וספר. להשוות אותם למי שנמצאים שם עכשיו, זו זוועה. אין מילה אחרת.
נתניהו, שנהג לשנן לאנשיו אחרי שהודח בפעם הראשונה ש"כשאחזור, תהיה לי מדיה", פשוט מבצע את מה שהבטיח. לא רק שיש לו מדיה, לאחרים אין מדיה. השינוי אמיתי וניתן להבחין בו מיום ליום. חלקים ניכרים בתקשורת משקיעים יותר מאמץ בהכפשת האופוזיציה מאשר בביקורת השלטון.
ביבי עצמו הצליח להשתלט על חלקים מהפרקליטות, חלקים נרחבים מהתקשורת, ולהרדים את האחרים. אנו נכנסים לתקופה שחורה, אני בספק אם גם נצא ממנה. לינדה בר, דוברת רשות השידור, מסרה בתגובה: "הדברים אינם ראויים להתייחסות, משום שהם חלק מספין שקרי שמפיצים גורמים אינטרסנטיים בתוך רשות השידור".
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם