הרב הראשי אלישיב
הם אמנם לא "סכנה קיומית" כפי שקבע אפרים הלוי, אבל לא החילונים ולא הציונים-דתיים מצליחים למנוע מהחרדים להכתיב למדינה את תפיסותיהם המחמירות
אם זה היה תלוי בהם - הוא היה תלוי בכיכר העיר. אבל אל תדאגו (או אל תשמחו), לא תראו את שני ראשי המוסד לשעבר יושבים זה לצד זה על ספסל הנאשמים.
מה שקרה להלוי - בדרך כלל אדם סולידי ומיושב הבורר מילותיו בקפידה בהופעותיו הפומביות - הוא מקרה קלאסי של דברים נכונים בעטיפה לא נכונה. דבריו על סכנת החרדיות וההקצנה המתפשטות הינם נכונים; השוואתם עם הסכנה האיראנית הינה טעות.
זו השוואה שאינה ממין העניין גם לגבי מי שסבור, כמו הלוי, שהגרעין האיראני עדיין רחוק מלהוות איום קיומי על ישראל. היא אינה ממין העניין כי את "הסכנה החרדית" אי אפשר בכלל להגדיר כקיומית.
החרדיות כשלעצמה היא תפיסה דתית ורעיונית לגיטימית. היא נעשית מאיימת כאשר היא מצליחה לייצר תהליך מתפשט ואקטיבי של התחרדות הולכת ומחמירה, המוביל את השפעתה למרחוק - כמו אבני דומינו הניצבות בשורה ומפילות זו את זו.
היא מצליחה יותר ויותר להשליט את תפיסותיה ואת אורחותיה על תחומי חיים שונים ומכתיבה למדינה נהלים ואופני פעולה על פי רוחה - ובניגוד לרצונם של רוב האזרחים. היא מצליחה בכך מפני שאף כוח אינו עומד בדרכה; לא
החרדים יודעים לנצל את הכוח הפוליטי שבידיהם. לאורך שנים הם מצליחים לקבל מממשלות שונות את מה שהם רוצים - הן בתחום התקציבים והתמיכות והן בתחום הדתי. ראשי הממשלה מוכנים לשלם ביוקר תמורת כיסאם. ואילו הדתיים-לאומיים, שפעם היו הכוח החזק והמוביל במחנה הדתי - וממילא המשפיע על עיצוב החיים היהודיים במדינה - הם היום כאסקופה הנדרסת בפני החרדים.
וזה בעצם הסיפור האמיתי: תבוסת המחנה הציוני-דתי מול החרדים. מי שהצליחו בעשורים הראשונים למדינה במאבקיהם בנושאי דת, מדינה וחינוך מול אושיות פוליטיות כמפא"י ומפלגות השמאל, וקבעו את פניה היהודיים של ישראל על פי רוחם - הרימו ידיים במאבק מול החרדים. גם מפני שכוחם הפוליטי הידלדל וגם משום שבחרו לעסוק בענייני ארץ ישראל יותר מאשר בענייני עם ישראל.
וכך השתלטו החרדים על כל עמדות הכוח והפונקציות הדתיות - משרד הדתות, הרבנות הראשית (שאותה חיסלו למעשה), בתי הדין הרבניים, בתי הדין לגיור, רבנויות הערים, ההכשרים. באמצעותם הם מכתיבים למדינה כולה את תפיסותיהם הדתיות-הלכתיות המחמירות בתחומי הנישואים והגירושים, הגיור, הכשרות ועוד.
כך הם פוסלים את גיורי הרב דרוקמן, ניסו לבטל את מיזם החתונות של רבני "צהר" ולדחוף בכך אלפי צעירים חילוניים לנישואים לא דתיים, מסכלים מינויים של רבני ערים ודיינים מן הציונות הדתית ומכתיבים בעזרת כוח הקנייה שלהם את חומרותיהם בענייני כשרות ושמיטה. הרב אלישיב המחמיר הוא "פוסק הדור". הכל, בהשפעת שרשרת, מתיישרים לפיו. גם חלק מהרבנים הציוניים שהתחרד"לו.
תופעת החרד"ליות המתרחבת במחנה הדתי-לאומי, אף היא חלק מתבוסתו. החרד"לים מאמצים לעצמם חומרות ואורח חיים חרדיים, חלקם אף את המראה החיצוני. יש בהם גם שנטשו את תפיסת הממלכתיות של הציונות הדתית.
מכאן נולדו בעיות כמו שירת נשים, שירות צבאי עם חיילות, הפרדה בין בנים ובנות בחינוך הדתי ובבני עקיבא ועוד. והתהליך הולך ומתרחב, והקרע עם החילונים מצד אחד ובתוך המחנה הדתי-לאומי מצד שני הולך ומעמיק. הוא רע למחנה הזה ולמדינה כולה. על כך ראוי לקונן עם אפרים הלוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם