במדינת הפחדנים

במדינה ששר הביטחון שלה טוען שהיא החזקה מהודו ועד כוש לא צריכים לתת לפחד לנצח ולהשתיק בכוח את הביקורת הפנימית

עפר שלח | 15/11/2011 5:22 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הדבר הבעייתי באמת בהצעות החוק המגבילות את המימון מחו"ל שמקבלות עמותות זכויות אדם הוא הדיון סביבן. עולה ממנו התמונה האמיתית של ישראל, מדינה שכמעט חמישית מתקציבה מוקדש לביטחון ויושבת על ארסנל נשק שמעטים כמוהו בעולם: ישות מפוחדת, מונהגת בידי אנשים שהמנטליות שלהם דומה לזו של יהודים בעיירה קטנה באירופה.

אלה נימוקיהם של שרים בממשלה, שלדברי שר הביטחון שלה היא החזקה ביותר מהודו ועד כוש: "לא מתקבל על הדעת", אמרה מי שעד לא מזמן הייתה אחראית על חינוך האזרחים הצעירים, "שמדינות זרות יתערבו בנעשה כאן אצלנו, מדינה שנאבקת על קיומה ועל חיי אזרחיה".

הוסיף השר יוסי פלד, שפעם כמעט היה מפקד הצבא המעצמתי של העיירה: "אנו חיים במצב מיוחד שאינו מאפיין אף מדינה". בהצעת החוק תמכו גם שר החינוך הנוכחי והשר גלעד ארדן, שנולדו בשנים שבהן הכתה ישראל שלושה צבאות ערביים בשישה ימים.

אבל גם מתנגדי החוק התנגדו לו מאותה סיבה עצמה: הם דיברו על התגובה של הגויים ועל הסכנה לתרומות לבתי חולים ואוניברסיטאות. איש מהם לא דאג שיפרסמו בשמו את הדברים הפשוטים והמתבקשים הבאים: מדינה של ממש, דמוקרטיה של ממש, יודעת שעוצמתה נבנית מיכולתה לכבד את הגופים המבקרים את פעולתה מבפנים, ולהבין את תפקידם החיוני. למדינה כזו יש דמות וערכים שהם שמחזיקים אותה, ולא רק השאלה הנצחית מה יאמרו הערלים.
פחדנים עם צל"ש

לא פחות מארבעה גנרלים יושבים בממשלתו של בנימין נתניהו, יושבים ורועדים מפחד: מ"קו לעובד", עמותה המסייעת למהגרי עבודה; מ"בצלם", המתעד הפרות של זכויות האדם בשטחים, ומ"שוברים שתיקה", ארגון שהקימו חיילים קרביים ומתעד מקרים שבהם חרגו חיילי צה"ל מההוראות הברורות של הצבא עצמו בנוגע למותר ולאסור ביחס לפלסטינים בשטחים. איש מהם, מפקדי סיירת מטכ"ל ואוגדות שריון, לא יצא בקול נגד מופע הפחדנות המרהיב הזה.

יבוא יום והגנרלים האלה, פחדנים עם צל"ש, יתכנסו בחדר אחד עם ראש הממשלה, גם הוא קצין ביחידה המובחרת וגם הוא מפוחד על לשד עצמותיו, וידונו אם להטיל את ישראל למלחמה: הם יעשו את זה לא כמנהיגיה הנבחרים של מדינה חזקה ובטוחה בעצמה, אלא כפרנסי הקהילה של יישוב חלוש, שהשיקול היחיד שלו הוא מה יגיד הפריץ.

ולא שהאופוזיציה טובה יותר הנשים המובילות אותה, האמורות לייצג שיח אחר ותובנות אחרות,

לא מטפסות על שום בריקדה. מי רוצה להיות "שמאל", מי רוצה לקרוא באמת תיגר על הפחדנות המדינתית הזו? הרבה יותר בטוח להתעסק עם זכויות הקופאיות (שמגיעות להן, כמובן) מאשר לגונן על הפעילות החיונית של מי שקוראים תיגר על האשליות שלנו לגבי "כיבוש נאור", " זכויות אדם" ו"מדינה הפתוחה לאנשים במצוקה". נאלם גם קולו של חתן פרס נובל לשלום, האיש היושב במשכן הנשיא וטורח מדי פעם לעדכן אותנו כמה הוא מודאג מהמצב.

איש אמיץ אחד יש ביהופיץ של החרדות, רובי ריבלין שמו. איש שגדל על תורה של גאווה לאומית, וקיר ברזל שאינו נשען רק על כוח פיזי, אלא בראש ובראשונה על הידיעה שאם לא נהיה אור לגויים לא יהיה שום טעם להיותנו בכלל. מדי פעם הוא קורא בשמו של איש בשם ז'בוטינסקי, שהיה כנראה שחקן כדורגל בבית"ר ירושלים, ולא ברור הקשר שלו למתרחש. אבל מי שם על רובי. במדינת הפחדנים האמיץ לסהרורי ייחשב.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עפר שלח

צילום: .

בעל טור במעריב, מגיש תוכנית בערוץ 10 ופרשן הכדורסל של ערוץ הספורט. פירסם ששה ספרים. רץ מרתונים להנאתו

לכל הטורים של עפר שלח

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים