משפט או משפח?
המאבק נגד ניצול ודיכוי נשים הוא המאבק הראוי. אלא שבמשפט של הנשיא לשעבר קצב נמחק ההבדל בין המישור הציבורי למישור הפלילי
הטריבונל שמורכב משלי יחימוביץ' על תקן חוקרת, תובעת ושופטת קבע שמשה קצב הוא אנס. התקשורת יישרה קו. וכאשר המילה אונס הופיעה במערכה המוקדמת, זה היה ברור שהיא תופיע במלוא הדרה גם במערכה הסופית. העדריות פעלה שעות נוספות. והעדר שעט.
אלא שאין כאן שום ניצחון. הרשעה איננה עניין של התרשמות, ולא של עדויות של חברים של כאלה שהיו מוטרדות, ולא פועל יוצא של העובדה שנשים, עדיין, הן הצד החלש במערכות היחסים הללו שבין בוסים לכפופות להם. הרשעה איננה ואסור שתהיה פועל יוצא של אווירה ציבורית. יש הבדל בין דיני כתבות וכותרות לדיני ראיות, ויש הבדל בין משפט ציבורי למשפט פלילי. ספק אם ההבדל הזה נשמר במשפט קצב.
בשלבים מסוימים היה ניסיון לשמור על הקו המפריד, והחיוני כל כך, בין הציבורי לפלילי. זה קרה כאשר הפרקליטות, בכבודה ובעצמה, הגיעה למסקנה שיש צורך בעסקת טיעון. לא משום שהטענות במישור הציבורי אינן נכונות, אלא משום שהיה ברור שלא כל עדות שמתפרסמת בעיתון היא עדות שראויה להליך הפלילי.
לכן, לאחר בחינה עניינית, הגישה הפרקליטות לבג"ץ את כתב התשובה שלה נגד העתירות נגד עסקת הטיעון. הייתה שם בדיקת ראיות. בדיקה קשה ומייגעת. בדיקה שמגלה שלא כל מה שנכתב הוא הסיפור המלא. בדיקה שמגלה שהיו עדויות בעייתיות, סתירות ועוד ועוד. אלה היו טענות כבדות משקל. בג"ץ החליט לדחות את העתירות, אבל חלק מהשופטים, וזה כולל את נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, מחקו כבר אז את ההבדל בין הציבורי לפלילי.
צריך לזכור זו לא הפרקליטות שהתעקשה להגיע לדיון שיפוטי על כתב אישום חמור. זה היה הנאשם עצמו שהפך למורשע. הוא התעקש. יש חשש שהאיש איבד את הקשר עם המציאות, אבל ברמה המשפטית הטהורה היה בסיס לטענה שאין סיכוי להרשעה. לא על סמך טענות ההגנה, להפך - על סמך טענות התביעה.
והנה, מתברר שכל מה שטענה הפרקליטות נעלם כלא היה. כלום. איך זה, ריבונו של העולם, שהררי הטענות שיצרו את הספק הסביר נעלמו במהלך המשפט עצמו? הרי משפט פלילי לא בא לעולם כדי לעשות צדק ציבורי לנשים כפופות באשר הן. במשפט פלילי עוסקים בעניין עצמו. בודקים את קיומו של הספק הסביר והספק הקל הזה נוצר כבר על ידי הפרקליטות עצמה. זה מוזר זה תמוה, זה מעורר סימני שאלה, שכל הספקות, לא של ההגנה, של התביעה - נעלמו כלא היו.
למען הסר ספקות, גם הח"מ סובר,
אלא שזה לא קרה. השופטים עקפו את התובעים, מחקו את כל הספקות שלהם, הצליחו ליישב כל סתירה בעדויות המתלוננות, ולמצוא רק זדון בכל טענות הנאשם. היה כאן משפט. ייתכן שהיה כאן גם משפח.
זה לא יקרה היום. גם לא מחר אבל בעוד חודשים, אולי שנים, גם מומחי המשפט הפלילי יתעוררו. הם ישאלו שאלות. הם יצביעו על בעיות קשות ומהותיות. זה קרה בפרשות מתוקשרות אחרות. זה יקרה גם בפרשה הנוכחית. זה לא ישנה שום דבר אבל זה המעט שאפשר לעשות כדי להחזיר את ההבדל בין המשפט הציבורי למשפט הפלילי.
