אלמנות הכרמל שילדו אחרי האסון נפגשות
תשע מאלמנות הרוגי השריפה היו בהיריון כשאיבדו את בעליהן. בשיחה עם מעריב הן מתארות את התחושה של ללדת תינוק חי לגבר מת
אחלאס אבו ריש, אלמנתו של וסים אבו ריש, צוער בקורס הקצינים של שירות בתי הסוהר, ילדה את רהף. ביום ה-30 לאסון ילדה אולגה אוחנה את אופק, בנו של כפיר אוחנה, צוער בקורס. אחר כך ילדה אנה דרמן, אלמנתו של קיריל דרמן, צוער בקורס, את מאיה, בתם הבכורה.
נטלי לנגמן ילדה את צבי איליה, הבן הבכור שלה ושל איליה לנגמן, גם הוא צוער בקורס. לירון ביטון, אלמנתו של רועי, ילדה את ליאם.
באביב נולד דניאל ברמי לעינב ברמי, בנו של ירון. ביולי ילדה ויויאן ביסאן את ג'ואל, בתו של ג'לאל ביסאן, הצוער שהצליח להיחלץ מהאש, נפצע באורח אנוש ואחר כך מת מפצעיו. ולפני שלושה חודשים בדיוק נולדה אוריה, בתם של הרב אוריאל מלכה, צוער בקורס של השב"ס, ושל אורטל. חופשת הלידה של אורטל עדיין לא הסתיימה. תשעה תינוקות, ארבעה בנים וחמש בנות. שנתון שלם של יתומים, שנולדו אחרי השריפה ולא יכירו לעולם את אבא.
השבוע, שנה לאסון השריפה בכרמל, נפגשו ביוזמת סופשבוע כמה מהיולדות: אנה, ויויאן, אולגה, עינב, אורטל וחופית. כולן נשים צעירות. רובן מגרדות את ה-30 מלמטה וכבר אלמנות. המפגש היה טעון, כואב, רגיש. הן דיברו בפתיחות על השריפה, על הרגע שבו נודע להן שאיבדו את הבעל, ועל כיצד חשו כשהביאו ילד לעולם בעת שבעלן אינו עוד לצדן.
אנה דרמן היא רעייתו של קיריל ז"ל. בתה מאיה נולדה 50 יום לאחר האסון. "זה לא משהו שאפשר להפנים או להבין, ללדת משהו חי למישהו מת", היא אומרת. "כאילו, איך יכול להיות דבר כזה? אתמול הוא היה חי והיא הייתה בבטן, לא משהו שאפשר להרגיש או למשש. פתאום הכל התהפך. היא חיה והוא מת. הוא קבור בבית הקברות והיא בידיים שלי. יש בן אדם חדש בעולם ומי שיצר אותו איננו".
אורטל מלכה, רעייתו של אוריאל ז"ל, ילדה אחרי השריפה את בתם אוריה. "נחת", היא מסכמת את הרגע שבו אוריה יצאה לאוויר העולם. "משהו כבד שהשתחרר, הקלה. כי אתה נושא בתוכך משא מעבר לקושי הפיזי. בהיריון הייתי מאוד מאופקת. לא נתתי לדמעות
"לא רציתי את התינוק", מודה אולגה אוחנה, אלמנתו של כפיר. "אמרתי, 'תיקחו אותו מפה, לא רוצה לראות אותו, כלום'. המיילדת לקחה את התינוק. היא הבינה שאני ממש לא מוכנה לראות את הילד, אז היא הוציאה אותו החוצה. היא הכניסה אותו בחזרה כי הוא פשוט צרח. היא הביאה אותו, ואני עם הראש לצד השני.
"הוא צורח, והיא אומרת לי, 'רק תני לו לגעת בך'. איך שהיא הצמידה אותו ללחי שלי, הוא פשוט שתק. ואז אמרתי לו, 'כפיר, כפיר חזר אליי, אני יודעת שהוא פה, אני מרגישה אותו'. הרגשתי כאילו כפיר נוגע בי. והתינוק שתק, דממה. כולם שתקו. תינוק שצרח לשמים, ופתאום כלום".
חופית חייט וויויאן ביסאן נפגשו בבית החולים. יהודייה ודרוזית, אחת מעפולה והשנייה מג'ת. ג'לאל, בעלה של ויויאן, הצליח לרדת מהאוטובוס הבוער ורץ אל השריפה, עד שהתמוטט. כשפינו אותו, עדיין דיבר. דני חייט היה בצוות הכבאים שנלחמו בלהבות כדי להציל את נוסעי האוטובוס הבוער. שניהם פונו באותו אמבולנס לבית החולים רמב"ם.
חופית הייתה כבר בסוף החודש התשיעי. ויויאן בחודש השני. "זה גורל משותף", אומרת חופית על הקשר בינה ובין ויויאן. "מסוג הדברים שרק שתינו יכולות להבין". מאז האסון ישן ג'וליאן, הבן הגדול של ויויאן, איתה באותה המיטה. "גם לי טוב שהוא ישן לידי", היא אומרת. "אני מרגישה שהוא הצורך שלי ואני הצורך שלו. הוא מפחד שהוא יאבד גם אותי".
זמן קצר לפני השריפה עברו עינב וירון ברמי לבית חדש בנתיבות. עינב לא חזרה לבית הזה מהיום שבו נודע לה על האסון. גם היום היא לא מסוגלת להיכנס אליו. "אין יום שאני לא בוכה. ירון בלב שלי 24 שעות ביממה. כל התמונות של השריפה חוזרות אליי. לפעמים אני לא מחזיקה את עצמי. אני בוכה ליד הילדה ומתפרקת, והיא זאת שמנגבת לי את הדמעות. היא אומרת לי, 'אמא, אל תבכי, אל תהיי עצובה'. אבל אני עצובה. יש תקופות שאני נכנסת לדיכאון. אני מרגישה שאין טעם בכלל לחיים".
הכתבה המלאה: מחר בסופשבוע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם