ראשית ההיסטריה

הדיון סביב בית המשפט העליון מעולם לא היה כה רדוד ואינפנטילי. בני האור נגד בני החושך, ויכוח דיכוטומי המזכיר קטטת ברים

אראל סג''ל | 17/11/2011 5:16

תגיות: חוק גרוניס,בית המשפט העליון

לרגע אחזה בי אימה: ח"כ איתן כבל טען כי "הבריונים מתעללים בגופה המרוטשת של הדמוקרטיה". אולם מיד התעשתתי, נטלתי ספר תהילים והתחלתי לקרוא פרקים לשלומה. עוד זה מסיים, וכבר ח"כ טלב א-סאנע טוען כי "גם חוקי נירנברג התקבלו ברוב". פה מיעטתי להזדעזע, ולו בשל החירות היחסית שבה נוהג ח"כ אסאנע להשתמש באנלוגיה (לפני חודש הוא קבע כי הממשלה מבקשת לעשות לבדואים "פתרון סופי").

נדמה שהדיון סביב בית המשפט העליון מעולם לא היה כה רדוד ואינפנטילי. צבוע שחור-לבן, בני האור נגד בני החושך, ויכוח דיכוטומי המזכיר קטטת ברים. ברשותכם, הבה נמריא מעל לעיסוק הנוקדני בפרטים פרוצדורליים לעבר המהות. כיוון ששמעתי חברי כנסת נזעקים (בבורות) למחות על הפגיעה בהפרדת הרשויות, מצ"ב רענון קצר. כבר לימדנו מונטסקייה קשישא כי אחד הכללים הבסיסיים של עקרון הפרדת הרשויות הינו שרשות אינה ממנה את עצמה. לפיכך, הרשות המחוקקת, הכנסת, נבחרת על ידי העם; הרשות המבצעת, הממשלה, מתמנה על ידי הכנסת; והרשות השופטת? ברוב מדינות העולם המערבי אין לרשות השופטת דריסת רגל בהליכי מינויה. ואילו אצלנו )ובהודו( יש פתרון ישראלי קלאסי - ועדה הכוללת את נציגי שלוש הרשויות. כעת מלינים מספידי הדמוקרטיה כי הרשות המחוקקת פולשת לאזור סטרילי ונקי.

שטויות. זה למעלה מ-20 שנה בית המשפט העליון משמש בפועל כבית דין לחוקה. זו למעשה המהפכה החוקתית של אהרן ברק. האיש המבריק עקף את הכנסת ואת הממשלה ונטל לבית המשפט סמכויות השמורות, למשל, לבית המשפט העליון האמריקאי - דהיינו הסמכות לפסול חוקים ולהתערב בהחלטות הממשלה. בניגוד לבית המשפט העליון האמריקאי, שבסמכותו לפסול חוקים המנוגדים לחוקה אולם שופטיו מתמנים בידי הרשות המבצעת ועוברים שימוע בבית הנבחרים, בישראל המדד המוסרי הערכי של בית המשפט היה "מדד ברק" וכוחו העצום בוועדה.

חלק

הארי של האליטות הישראליות (מרכז ושמאל, וסליחה על ההכללה) צידדו במהפכה החוקתית משום שראו בה איזון לעריצות הרוב והשלטת תפיסה נאורה. אולם ישראל האחרת הרגישה משהו שונה. היא חשה ממודרת ומנוכרת וראתה בכוחו העולה של בית המשפט את מפלטן של האליטות הישנות. הימין נבחר לשלטון, אבל הבוס האמיתי הוא בית המשפט.

בשנת 1932 כתב זאב ז'בוטינסקי מאמר תחת הכותרת "יא ברעכען"-כן, לשבור במאמרו קרא ז'בוטינסקי לשבירת כוחה של ההסתדרות. עבור השמאל הייתה זו הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל, וזאת אף על פי שז'בוטינסקי כתב במפורש: "אין אמת בדבר. איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים - חס ושלום. פועלים חייבים להיות מאורגנים. קיים רצון לשבור את אחת ההסתדרויות של הפועלים, יותר נכון-רוצים לשבור )וגם ישברו( את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. כן, לשבור".

אבל לא סילוף השמאל מענייננו, אלא פסקה במאמר. ז'בוטינסקי כתב: "מה פירוש ההגדרה'עבודה זרה'? מבחינה דתית זהו המנהג להשתחוות לפני מזבחות הרבים בלי לבדוק אם אלה הם המזבחות של אלוהי האמת. הוא הדין גם מבחינה רעיונית: זוהי כריעת ברך בפני סיסמאות פופולריות, ללא חקירת נכונותן; ואמנם, אצלנו שוכחים לשאול אם הסיסמאות מתאימות גם לתנאי חיינו. שהרי ברור לכל כי עקרונות מדיניים וסוציאליים אינם דבר מוחלט: הם מתאימים למצב אחד ואינם מתאימים לשני".
דומני שמורשת ז' בוטינסקי הקלאסית - השקפת עולם לאומית-ליברלית שרבים עשו בה שימוש השבוע כדי לגנות את החוקים ויוזמיהם - אינה רק הוד והדר ממלכתיים, אלא גם האומץ להטיל ספק באידיאות-פיקס ולפקפק בסיסמאות פלקטיות. נאורות מבית מדרשו של ז'בוטינסקי אינה רק הטלת ספק בדוגמות דתיות ושלילת השקפות חשוכות ופרימיטיביות; נאורות היא גם הנכונות להטיל ספק בה עצמה ולבחון את ערכיה בכל עת.