מרוסק, פגוע, מותש: קצב ממתין למאסר
הנשיא לשעבר מבין שהגיע לקצו המשחק המשפטי והוא בדרך לכלא. "אחרי 5 שנים וחצי של מלחמה עקובה מדם, השקר ניצח". ראיון מיוחד
משה קצב, נשיא המדינה השמיני של מדינת ישראל, מעביר את הימים החופשיים האחרונים שלו בשבע השנים הבאות מוקף בבני משפחתו. אחיו וילדיו נכנסים ויוצאים את הבית. נכדותיו הקטנות מתרוצצות בין המטבח לסלון, מבקשות את תשומת הלב של סבא.
אחת לכמה דקות מצלצל פעמון הכניסה לחצר הבית בקול גדול. מסך הטלוויזיה במעגל סגור התלוי בכניסה מראה עוד חבר או שכן בשחור-לבן, עומדים ליד השער, מבקשים להיכנס לומר כמה מילות חיזוק. קצב ממעט בקשר עם מי שיכולים להחליש אותו. הוא לא מרבה לקרוא עיתונים.
גם את פסק הדין של בית המשפט העליון, זה שדחה לפני שבוע את ערעורו, עוד לא היה לו הכוח ללמוד. הסביבה הקרובה עושה הכל כדי לגונן עליו. היא עשתה את זה בהצלחה בלתי מבוטלת ובהתגייסות גדולה בחמש השנים האחרונות, אבל נראה שגם יכולותיה שלה מוגבלות. כך, לדוגמה, את הדיו של הדיון הלאומי המעט משונה בשאלה האם ועד היכן יעמדו לו כוחות הנפש שלו, לא יכלו למנוע מלהגיע עד אליו. "אני חזק נפשית", הצהיר לפני כשנתיים וחצי בראיון קודם למעריב. "מה אני אעשה? אני אתאבד?".
השבוע הזכרתי לו את הדברים ההם. "אני לא אותו אדם שהייתי", הוא מבהיר. "אני מרוסק. אני פגוע. אני מותש. שפכו את דמי אבל אני אלחם על חפותי עד טיפת דמי האחרונה. עד כמה שיהיה לי כוח. בעיקר כוחות נפש. אני בקושי מחזיק מעמד, אבל אני לא רוצה להישמע כמו מי שמבקש לעורר רחמים". כתריסר פעמים נפגשתי עם קצב בביתו מאז יצאה הפרשה הנושאת את שמו לאוויר העולם. לא מעט דמעות שפך בשיחות הללו. בעיקר כשעלה על הפרק נושא הילדים.
האופן שבו מתנהלת בסלון שיחה גלויה על אודות עבירות המין שמיוחסות לבעל הבית, כשסביבו רעייתו, ילדיו ונכדיו, עשוי להיראות למתבונן מהצד כמחזה שהוא על גבול ההזיה. הוא מלמד בעיקר עד כמה הפך התיק הזה בשנים האחרונות לדבר היחיד שעליו מדברים בבית. עד כמה מגויסת
ובכל זאת, יש הבדל גדול בין משה קצב של הפגישות הקודמות לזה של היום. שכן בכל השנים האחרונות פיעמה באיש רוח קרב. הוא היה מלא תקווה וציפייה. עמוס בסוג של ששון אלי קרב, כזה שבו יוכיח לעולם כולו את צדקת גרסתו, זו שמאחוריה הוא עומד מאז קיץ 2006 בלי לזוז מילימטר. הכל שקר. לא היה ביני ובין אף אחת מהנשים שבכתב האישום דבר. לא בכפייה ולא בהסכמה. פשוט כלום. כעת גם הוא כבר מבין שהקרב תם. שהמשחק המשפטי הגיע לקצו. שהזירות שבהן ניתן להיאבק מיצו את עצמן. שאין עוד דרך לעשות משהו בתיק הזה.
השיחה הארוכה איתו משובצת בשתיקות ממושכות. קצב משפיל בהן פעם אחר פעם מבט מובס, אוחז את ראשו בשתי ידיו ומתנתק לכמה שניות. מתאמץ לא לפרוץ בבכי.
"כששופטי בית המשפט העליון הקריאו את פסק הדין הרגשתי שהעולם נחרב", הוא משחזר בקול שקט. "זה איום ונורא. כל אחד שיחשוב מה מרגיש אדם במצבי ובמעמדי, כשהוא שומע את ההחלטה הזו. אחרי חמש שנים וחצי של מאבק איתנים. של מלחמה עקובה מדם. ללא הפוגה.
"כשיום-יום, שעה שעה, סורקים את בשרי במסרקות של ברזל. רוצחים אותי בלינץ' תקשורתי. שופכים את דמי ואני צריך לעמוד לבדי מול מערכות גדולות ואדירות, עם כוח אדם ועם תקציבים, ומנסה בטיפות דמי האחרונות להילחם. ואני אומר 'רבותי, אתם טועים. זה שקר. השקר ניצח פה'".
כשכל הפרשנים העריכו שבית המשפט העליון ידחה את ערעורו, קצב ראה את ההפך. "הייתי בטוח שהם יכריזו על זיכוי מלא. בכל הסעיפים. הייתי משוכנע בזה. אני מסתובב עם התחושה הזו בכל התקופה. אני יודע את האמת, אני יודע את חומר הראיות, אני יודע מה יש בחומרי החקירה, אני יודע מה העובדות. אביגדור פלדמן אמר לי כבר בתחילת הדרך שאנחנו הולכים לזיכוי ודאי. שהתיק הזה הוא חלומו של כל עורך דין מתחיל. שהכל ברור. לא היה לנו שום ספק.
כשעורכי הדין שלי הביאו לי בזמנו את הסדר הטיעון, אביגדור אמר לי 'אם היית אדם צעיר, עשיר ולא מפורסם הייתי אומר לך 'דחה את ההסדר הזה'. אבל אתה לא אדם צעיר, אתה אדם מפורסם ואתה לא עשיר. לך תגמור עם הפרשה הזו תוך שבוע-שבועיים. מה כבר יש בהסדר הטיעון? כלום. איך אמרה דורית ביניש? הפרקליטות ירדה מרצח לסטירת לחי. ואני התפתיתי. אמרתי 'די, אחרי מסע הלינץ' שעברתי אני אעשה מנוחה למשפחה ולעצמי ואפטר מזה'.
חשבתי שגם התקשורת וגם הציבור יראו את הפער האדיר שבין הסדר הטיעון לטיוטת כתב האישום ויגידו 'הנה, משה קצב צדק. לא כצעקתה'. ואז הדיון בבג"ץ בהסדר הטיעון לקח שמונה חודשים וההכפשות נמשכו ולא הרפו ממני, ופתאום הסתבר שהפרקליטות בכלל עוד לא החליטה על גורל התיק. שכאשר חתמו איתי על הסדר הטיעון עדיין לא נפלה אצלם ההחלטה על הגשת כתב האישום.
"לו הייתי יודע את זה מראש לא הייתי מסכים להסדר הזה. אמרתי לעצמי 'אני מקווה שבג"ץ יבטל את ההסדר'. שיגיד לפרקליטות 'אם יש לכם ראיות תגישו כתב אישום, ואם לא אל תבלבלו את המוח'. התפללתי שזה מה שיקרה".
למה חיכית לבג"ץ? למה לא יזמת בעצמך את ביטול ההסדר עוד קודם?
"כי ידעתי שאם אני אזום את הביטול מזוז ישתגע. הוא יהיה באטרף. וזה מה שבאמת קרה. אחרי שביטלתי את ההסדר צוטט בעיתונות גורם בכיר במשרד המשפטים שאמר 'אם משה קצב רוצה מלחמה, הוא יקבל מלחמה'. הם דיברו במונחים של העולם התחתון. ואני נחרדתי מזה. אבל אמרתי 'עד היום אף אחד לא שמע אותי. גם לא בג"ץ. אני אבוא לבית המשפט ואומר את הכל וישמעו אותי והזיכוי ודאי. אין אפשרות אחרת'".
וקצב אכן האמין שהזיכוי ודאי. ב-8 באפריל 2008, שעה קלה אחרי שחזר בו מעסקת הטיעון, פגשתי אותו בסלון ביתו. הוא היה נרגש מאוד. נחוש להילחם. מבקש לדעת מה חושבים כולם על המהלך המפתיע שלו. "אני משוכנע שאזוכה, אין שום אפשרות אחרת", אמר אז בביטחון, "יש לחץ תקשורתי עצום ויש אווירה ציבורית, אבל בבית המשפט ישחקו רק הראיות".
איפה טעית?
"אני מכבד את החלטות בית המשפט בגלל מי שאני ומה שהייתי ובכל שלב הייתי בטוח על פי הכרת העובדות שאין שום סיכוי שאורשע. השאלה היא לא איפה אני טעיתי. זה בית המשפט שטעה. יש לי אמון במערכת המשפט אבל גם בבית המשפט יכולות להיות טעויות. וזו אחת הטעויות. מה אני יכול לעשות?".
קצב שב וטוחן עד דק, שוב ושוב, את מהלכי המשפט. מפרק את ההתרחשויות באולם הדיונים לרסיסים. משחזר מה אמר השופט ג'ורג' קרא. כיצד לא אפשר לו להסביר למה התכוון. היכן בדיוק זה מופיע בפרוטוקול. אחת לכמה זמן הוא משחרר לחלל החדר שאלות רטוריות, נאומי הגנה המכוונים כביכול אל אוזניה של ערכאת ערעור וירטואלית.
"הבחורות שעבדו איתי תמיד החמיאו, אהבו ודאגו. הייתה אווירה טובה ונינוחה. אני איש עדין ורגיש ואני מכבד אנשים. אין אדם בעולם שיכול לומר שפגעתי בו במשך 40 שנות פעילות ציבורית. וגם הן שעבדו איתי אף פעם לא הזעיפו פנים כלפי. אף פעם לא שידרו מצוקה, כעס או אי נעימות. ועכשיו הן באות ומספרות שנפגעו בגלל חיבוק כזה או אחר? אני מצטער. אני מתנצל על החיבוק הזה אם זה פגע בהן".
"אם מישהי נפגעה ממני אני ודאי מתנצל. אבל הן אף פעם לא אמרו לי בזמן אמת שהן נפגעו. לו אמרו, הייתי מתנצל במקום. מה, אני אטום? אף אחד מעולם לא אמר לי שאני אטום. הייתי בוודאי מבחין שמישהי נפגעה. איך זה שאף פעם אף אחת לא באה להגיד לי שהיא נפגעה? איך לא ראיתי כעס? הן המשיכו לעבוד איתי והמשיכו להתקשר אלי אחרי שהפסיקו את העבודה איתי.
"א' התקשרה לבית הנשיא עשרות פעמים. איך זה פתאום התהפך לאונס? הן כתבו מאמרים בזכותי, טלפנו להגיד לי חג שמח, גם אחרי שכבר לא עבדו איתי. תמיד בשמחה. ופתאום חיברו שניים-שלושה חיבוקים תמימים בלי שום כוונות שליליות והפכו את זה לעבירה? הכל משום שלא הסכמתי לקבל חלק מהן לעבודה בבית הנשיא?".
קצב מתייחס גם לשתי הנשים שבעניינן הורשע בעבירות קלות יותר, של הטרדה מינית ומעשה מגונה. "בכלל, איך הפכו כל חיבוק תמים להטרדה מינית? מה אנחנו, סעודיה? איראן? מה קרה? אני לא הייתי מרגיש שהחיבוק הזה מפריע להן? מי לא מחבק היום? כולם מחבקים, מתחבקים, מחובקים. לא היו הצעות מגונות ולא הטרדות. שניים שלושה חיבוקים של מי שנכנסה אלי מאות פעמים. על זה מרשיעים בנאדם? ".
באופן מפתיע, גם היום, אחרי שברור שהחזרה מהסדר הטיעון הביאה איתה עונש מאסר ממושך, קצב מצהיר בקול צלול כי היה חוזר שוב על המהלך. "גם היום אני לא חושב שטעיתי. גם היום אני שלם עם ההחלטה שלי לא ללכת לעסקת הטיעון. אין בי הרהורי חרטה".
"העבירות שם היו מינוריות ושוליות, הענישה הייתה נמוכה מזו שקיבל חיים רמון, אבל אתה לא יכול להודות בעבירה שלא ביצעת. האמת עומדת מעל הכל והמאבק לחפות חשוב יותר מכל הסדר טיעון. רציתי להראות לציבור שאני לא נרתע. שאני מוכן להילחם על חפותי בבית המשפט. לא השאירו לי ברירה".
אם כך, איך לא הצלחת לשכנע את בית המשפט?
"בית המשפט העליון הסתמך על המחוזי, המחוזי הסתמך על שאלת המהימנות, ואני אומר לך שבתיק שבו צריכים להוציא אדם להורג, שזה דיני נפשות, אי אפשר להתבסס רק על מהימנות. בדיני נפשות אתה חייב עוד משהו מעבר לזה. זו הרי הוצאה להורג.
"אני לא יכול להיכנס לנבכי נפשם של השופטים, אבל אי אפשר אחרי לינץ' תקשורתי כזה להתבסס רק על מהימנות. כי מהימנות זו התרשמות, והתרשמות זה גם כותרות העיתונים. ואי אפשר להפריד בין התרשמות מעדותו של אדם ובין מה שכותרות העיתונים אומרות עליו".
הוא משוכנע שההצלחה הפוליטית שלו הייתה בעוכריו. שהוא קורבן של יריבים ששמו לו רגל. "אני מצטער על הרגע שבו נכנסתי לפוליטיקה. תראה לאיפה הביאו אותי. מבחינה דמוקרטית הייתי הצלחה אדירה. ילד מעברות שהגיע לארץ ממדינה מוסלמית, שגדל באוהלים עם די-די-טי על הראש, שטיפס הודות לדמוקרטיה הישראלית והגיע למשרה הרמה ביותר.
"לא במרמה, בהצבעה חשאית. הצבעה של חברי כנסת, נבחרי העם, שכל אחד מהם הוא סוס פוליטי עתיר ניסיון. הצבעה של אנשים שחיים בג'ונגל הפוליטי ומכירים את כל הקומבינות, וזה כשמולי עומד אדם עם מעמד בינלאומי אדיר ועם ניסיון מדיני.
"למה הם בחרו בי? בגלל היושר, בגלל ניקיון הכפיים ובגלל העבר שלי, שהיה ללא רבב. חברי כנסת יודעים הכל. הם יושבים במזנון הכנסת והרכילויות שם נשפכות מכל הכיוונים. הרי אילו הם היו יודעים משהו או שהייתה מגיעה אליהם רכילות מהסוג שעליו מדברים עכשיו, בוודאי לא היו מצביעים בשבילי להיות נשיא המדינה".
"אבל היו כאלה שלא קיבלו אותי כנשיא. אתה זוכר מה הייתה הכותרת באחד העיתונים ביום שנבחרתי? כתבו שזה מזכיר את היום שבו נרצח יצחק רבין. ריבונו של עולם. משווים בין רצח ראש הממשלה להפסד פוליטי. זה הרי לא ייאמן. הבחירה שלי הייתה לצנינים בעיני הרבה אנשים. היו אנשים שלא סלחו לי על זה שנבחרתי. זה מקור חלק מהשנאה כלפי. אני לא מבין מאיפה השנאה הזו באה. אלה שהתנגדו לבחירה שלי לא נחו ולא שקטו עד שלא הפילו אותי. לקחו אדם שהיה אהוד ואהוב, והפכו אותי לדמות דמונית. הפכו אותי למפלצת".
יכול להיות שקו ההגנה שלך, שלפיו לא היו שום יחסים בינך ובין א', גם לא יחסים בהסכמה, קו שעורכי הדין שלך ניסו למתן בערעור, היה שגוי?
"הפרשנות לדברים שלהם לא הייתה נכונה. הם לא אמרו שזה קו הגנה חלופי או ששיקרתי בעדויות שלי. הרי יש לנו עדים ועדויות שמחזקים את הגרסה שלי. הצגנו אותם בבית המשפט המחוזי. אלא מה? בא עו"ד פלדמן ואמר לבית המשפט העליון 'אנחנו דבקים בקו שלנו, אבל גם אם לוקחים את הגרסה של א' אז אין שם הוכחות לאישומים. מתוך העדות שלה אפשר להסיק שאולי היו יחסים בהסכמה'. זה הקו שהוא הלך בו. הוא לרגע לא אמר שאני שיקרתי כשאמרתי שלא היו שום יחסים".
ובכל זאת, יכול להיות שהקו הזה, שלפיו לא היה כלום, היה מוטעה?
"לא היה פה שום קו. שום אסטרטגיה. שום טקטיקה. יש פה עובדות והן מדברות בעד עצמן. יש לי הוכחות שביום שבו נטען שהיה אונס בכלל לא הייתי שם. יש לי הוכחות של עדים מזמן אמת, מה שאין להם. עובדתית זה לא נכון. עוד בשעתו מזוז הציע, דרך היועצים שלו, שאם אודה ביחסים בהסכמה, יחסים רומנטיים, ייסגר התיק. לא הסכמתי".
אם משה קצב יצטרך לדרג את רשימת "הרעים" שלו, אלה שאחראים למקום שאליו הגיע, אין ספק שמני מזוז יככב בראשה. "כל הפרשה הזו היא תוצאה של שיבוש הליכים של מני מזוז. הזמנתי אותו כדי להתלונן על נושא הסחיטה. הוא סגר את התיק נגד א' למרות שהיו לו ראיות מובהקות".
"יומיים-שלושה אחרי הפגישה שלי איתו הוא הופיע בפני עיתונאים בכנסת ודיווח להם על הפגישה במקום להטיל עליה איפול. עכשיו כל מי שמעורב בסחיטה כבר הבין שאני דיווחתי ליועץ המשפטי לממשלה. אחר כך התפרסם מכתב שלו אלי, שבו הוא מבקש ממני את קלטת הסחיטה. עכשיו מי שמעורב בסחיטה ידע כבר שיש גם קלטת. זה שיבוש חקירה מובהק. על זה מני מזוז היה צריך לעמוד לדין. והוא יועץ משפטי לממשלה".
קצב משוכנע שלמזוז היה מניע מובהק ללכת עם התיק הזה עד הסוף. "התקשורת שחטה אותו כשהוא סגר את תיק האי היווני נגד אריק שרון. אמרו עליו שהוא מתבטל בפני ראשי המדינה. ואז הגיעה לו הפרשה שלי כדי להוכיח שהוא בכלל לא כזה. הוא אמר לעיתונאים עוד בשלב ראשוני מאוד שהוא לא מאמין לי".
"איך זה משפיע אחר כך על עדים, שצריכים להיחקר במשטרה, כשהיועץ המשפטי מודיע להם מראש שהוא לא מאמין לי? איך זה השפיע על חוקרי המשטרה? איך זה השפיע על ארגוני הנשים? הוא קבר אותי. האמירות הללו שלו הניעו מערכות של פצצות אטום. אחת אחרי השנייה.
"בתנאים האלה היה כמעט בלתי אפשרי להתגונן. הטעות הכי גדולה שלי הייתה שהלכתי אליו. אל מזוז. טעות פטאלית. אני חרד מכך שמאז הפרשה שלי אנשים יעדיפו להיכנע לסחיטה מאשר לדווח עליה לרשויות".
לפני מעט יותר מחמש שנים, ביום שבו יצא משה קצב לנבצרות, על מנת לאפשר לממלאת מקומו, ח"כ דליה איציק, להשביע את דורית ביניש לנשיאת בית המשפט העליון, ישבתי איתו לשיחה בסלון ביתו, כשהטלפון צלצל. קצב ביקש את סליחתי וקיבל את השיחה. על הקו היה הנשיא היוצא, אהרן ברק. הטלפון האלחוטי השמיע את דבריו בפול ווליום. בבירור. זו הייתה שיחה קצרה ומטלטלת.
"ממש עכשיו נגמר הטקס", פתח ברק, "ובמהלכו חשבתי כל הזמן שהדבר הראשון שאני צריך לעשות כשהוא יסתיים, זה לדבר איתך". קצב היה נרגש. "תודה, אהרן", השיב. "משה", המשיך אהרן ברק, "אני אוהב אותך". קצב לא יכול היה לשלוט ברגשותיו יותר. הוא התפרק בבכי ואחרי כמה שניות הותיר אותי בסלון ויצא אותו במהירות. מאז ראיתי אותו מתפרק כך עוד פעמים רבות.
"כל אחד יכול לתאר לעצמו מה קורה לאדם, סבא בן 66, עם ילדים ונכדים ומשפחה חמה ואישה אוהבת ואמא זקנה ואחים ואחיות וחברים", הוא מסביר. "מה עובר עליו בחמש וחצי שנים ומה קורה בתוך נפשו ועם מה הוא הולך לישון בלילות ומה נעשה בחיי המשפחה שלו. לא היה בחמש וחצי השנים האחרונות רגע אחד, שנייה אחת, שהצלחתי להתנתק מהסיפור הזה.
"לא בברית של הנכדים, לא בחתונות של הילדים ולא בשמחות המשפחתיות. לא בחגים, לא בפסח ולא בראש השנה. כלום. כל הזמן חושב על העוול הנוראי, על הרדיפה, על העיוות, על הלהיטות, על השנאה יוקדת האש ועל העלילה. זה לא נתפס. קוברים בנאדם, מוציאים אותו להורג, עורפים את ראשו ותולים אותו. זה מצב קשה. בלתי נתפס. אכזרי. הכל שותת דם. הלב והעיניים והפה. מכל עבר. הדם נשפך. ייסורים קשים. שלי ושל כל המשפחה".
יש לך שאלות שאתה שואל כאדם דתי?
"יש לי שאלות, אבל האמונה שלי לא פחתה. יש הרבה שאלות ביני ובין הקדוש ברוך הוא סביב הנושא הזה. אבל אמונתי לא נפלה ולא צמצמתי כהוא זה את אורח חיי הדתי". האופן שבו עוקבת התקשורת החילונית אחר מדד שמירת המסורת שלו מפריע לו. מפריע מאוד. בבוקר הקראת פסק הדין בעליון, חצי שעה לפני תחילת הדיון, עוד מצא פנאי להתקשר ליועץ התקשורת שלו, אמנון שומרון, ולבקש ממנו לתקן את אחד הכתבים שדיווח כי הנשיא לשעבר נעדר מתפילת השחרית בבית הכנסת.
לקראת סוף השיחה, אחרי פרק ארוך של שתיקה, הוא פוצח לפתע במונולוג ארוך. בקול חרישי, באיטיות, כמעט בקצב הכתבה, כמשיח בינו לבין עצמו, הוא מנסח בראשי פרקים את הביוגרפיה האישית שלו. חוזר אל החלקים בה שתמיד נעמו לו כל כך. מסכם קריירה שבאה אל קצה.
"הייתי מטאור פוליטי. בגיל 24 ראש מועצה. בגיל 32 כבר נבחרתי לכנסת. בחור צעיר. בגיל 36 בגין מינה אותי לסגן שר. בגיל 38 שמיר מינה אותי לשר. בגיל 55 נבחרתי לנשיא המדינה. אין מי שעבר מסלול כזה בפוליטיקה הישראלית. ניצחתי את ביבי בפריימריז כשהוא בא מהאו"ם עם כל ההילה שלו".
אחר כך, באותו קצב, החל דולה מבארות ההיסטוריה סיפורים על פגישותיו עם שיראק ועם פוטין, על הסופרלטיבים שקיבל מאנשי משרד החוץ בעקבותיהן ובעקבות פגישות עם מנהיגים ומדינאים חשובים אחרים, על תרומתו למדע ועל מה שעשה למענם של ניצולי השואה. "הכל התפוצץ כלא היה", הוא מסכם בכאב. "
הכל נמחק. על הכל הייתי מוותר. על הנשיאות. על הכניסה לפוליטיקה. על כל הקריירה הפוליטית המרשימה. על הכל הייתי מוותר כדי לא לעבור את מה שאני עובר. ואין לי שום ספק שאלמלא כניסתי לחיים הפוליטיים ובחירתי לנשיא כל זה לא היה קורה. אחת התמיהות שלי מול הקדוש ברוך היא 'למה שלחת אותי להיות נשיא המדינה? אלמלא כן לא הייתי עובר את כל הייסורים האלה'".
קצב בז לכל הספקולציות המתפתחות בתקשורת בימים האחרונים, שלפיהן לא יוכל ליהנות מניכוי שליש, מחופשות ומהקלות שונות אם לא יודה באשמה ויביע חרטה. הסוגיה הזו מקפיצה אותו. "שאני אשקר כדי לזכות בהקלות? אלה הנורמות של מדינת ישראל? אלו הערכים שלנו? אדם צריך לשקר כדי לזכות בהקלות?
"האמת היא אמת אחת. מה אני יכול לעשות? אני אגיד שבאותו יום לא הייתי בפגישות שהן האליבי שלי, כשיש לי את כל ההוכחות שכן הייתי בהן? מה אתם רוצים? שאני אבוא ואגיד שכל הראיות שלי מזויפות? אלו ראיות שמוכיחות את חפותי. אני לא בחרתי קו. אין לי אסטרטגיה. אין לי טקטיקה. תכניס לך לראש. אלה עובדות ואת העובדות אי אפשר לשנות. אני לא הייתי במקומות שהם אומרים. יש לי עדים. אתם מסוגלים להבין את זה? שאני אשקר כדי ללכת על הסדר טיעון? שאני אשקר כדי לקבל הקלות?".
בעוד ימים לא רבים יפנו הפלפולים המשפטיים סופית את מקומם, ונשיא המדינה לשעבר, משה קצב, יחל לרצות את עונשו. בשלב שבו בני הגיל שלו יוצאים לפנסיה ומתכננים פרק חדש, הוא ייכנס אל ההתמודדות הקשה בחייו.
"עברתי מספיק. אני לא מגיע לזה עם כוחות רעננים. אני מקווה שיהיה לי הכוח. אני יכול לדעת מה יקרה? בעזרת השם, אני מקווה שיהיה לי כוח נפשי להתמודד עם זה, ועוד יבוא יום והאמת תיחשף. אני בטוח שבלילות, כשא' עם עצמה, היא יודעת שנעשתה פה עלילה נוראה. היא יודעת את האמת. אני מאמין שיום אחד הדברים יתבררו. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח. שנה, שנתיים, עשר שנים, עשרים שנה. אבל בסוף האמת תיחשף".
kalman.liebskind@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם