"החמרת הענישה לא תושיע אותנו"
מנהלת השירות הסוציאלי בבית לוינשטיין ענת שילנסקי סבורה שהפתרון לקטל בדרכים נעוץ בחינוך. "הגורם האנושי משפיע על המצב"
"התרבות שלנו תורמת לאלימות בכבישים". ענת שילנסקי צילום: פביאן קולדורף
ענת שילנסקי, עד כמה המצב בישראל חמור?
"בסטטיסטיקות של תאונות הדרכים כל אחד סופר אחרת ומציג את זה אחרת. אני חושבת שיש ירידות ויש עליות. בשנת 2009 היו 380 הרוגים מתאונות דרכים, שזה עליה לעומת השנה, שנתיים הקודמות. זה מספרים מחרידים".
ומה לגבי הפצועים?
"יש סוג של יציבות, אבל יש מדרג של עליות וירידות. כשיש ירידה בפרמטר אחד של פצועים, באחרים ישנה עלייה. הירידה באה על חשבון עלייה בפרמטרים האחרים. אצלנו בבית החולים יש מחלקות שלמות שמרבית הנפגעים הם פצועי תאונות דרכים, כמו היחידה לטיפול נמרץ והמחלקה לשיקום חבלות מוחיות שאני עבדתי בה. יש הרבה משותקים, חלקם לצמיתות".
איך אנחנו ביחס לעולם?
"במקום די גרוע. יש גרועים מאיתנו אבל אנחנו לא במקום טוב יחסית לגודל האוכלוסייה. מצבנו בפירוש לא טוב".
למה את חושבת שזה ככה בישראל?
"אני חושבת שלתרבות שלנו יש בזה חלק גדול. השילוב של המצב הביטחוני והשירות הצבאי גורמים לא פעם לסוג של התפרקות על הכביש. זה קורה במיוחד בקרב הנהגים הצעירים, בגילאי 18-22, שהם לא מנוסים מספיק. בגיל הזה יש גם שיעור מאוד גבוה של אלכוהול וסמים שהולכים ביחד עם הנהיגה. זה פיק מאוד רציני. לכן התחלנו בתוכנית המיוחדת לפני 12 שנה.
"אני חושבת שאנחנו חיים פה בסיר לחץ, במקום שנמצא על פי תהום מהרבה בחינות והרבה מהאנרגיה הזאת מתנקזת לכבישים. הרבה אנשים מרשים לעצמם להתנהג בצורה מסוימת. בעיני זו אלימות. תאונת דרכים זה סוג של אלימות. אם אני מרשה לעצמי לשתות לפני שאני עולה על ההגה זו אלימות".
ומה עם האחריות של המדינה?
"תמיד מדברים על תשתיות, אבל לאורך כל השנים יש תהליך של השקעה בתשתיות. במיוחד במה שנקרא 'תשתית סלחנית', כך שאם כבר מתרחשת תאונה היא תפחית את עוצמת הפגיעה. אז אפשר לומר שלא עושים די אבל אני מאלו שמאמינים שהגורם האנושי הוא הגורם המרכזי שמשפיע על תאונות הדרכים. אנחנו נתקלים מדי יום בסיפורים של אלו שמגיעים לאשפוז ושומעים כל הזמן איך הנהג עבר באדום, היה שתוי או נרדם על ההגה. בסוף, אם זו לא תאונה עצמית אז מישהו אחר גרם לה".
אז מה לדעתך הפתרון?
"לפי תפיסתי זו מחלה חברתית. אני מאמינה מאוד גדולה בחינוך מגיל צעיר. יש עוד תוכניות כמו שלנו ואני רוצה לקוות שנהגי העתיד בעוד מספר שנים ינהגו אחרת בזכות זה".
ומה עם הרתעה וענישה?
"אני חושבת שזה מאוד חשוב. אנחנו בני אדם וזקוקים לגבולות, אבל אני חושבת שלפעמים מפריזים בדיבור על זה. כאילו שאם היינו מציבים שוטר כל קילומטר זה היה משנה את המצב. זה לא אפשרי ולא עומד בפני עצמו. כל הזמן מגבירים את הענישה בכל מיני עבירות אבל אני לא חושבת שמכאן תבוא הישועה. לא בטוחה שאם נשלם יותר על דיבור בסלולרי בזמן בנהיגה אנשים יפסיקו לדבר. אנשים פשוט ימצאו דרכים אחרות להמשיך לנהוג ככה ולחשוב שלא יתפסו אותם".
את מדברת על ענישה מחמירה בזמן שהנהג שפגע בשחר גרינשפן, כשהיה שיכור וגרם לה לפגיעה מוחית קשה, אפילו לא נכנס לכלא. הוא שילם 1,000 שקל קנס ונגזרו עליו 600 שעות עבודות שירות.
"אני חושבת שצריך להעניש במלוא החומרה מי שגרם לפציעה ובטח למוות. אין בכלל שאלה בנושא הזה. אבל מאידך אני לא חושבת שהחמרת הענישה באופן כללי תביא לשינוי בהתנהגות שלנו".
כמי שאיבדה בן משפחה בתאונת דרכים אני חייבת להודות שזה די מייאש.
"אני מאמינה שיש מה לעשות. צריך להראות לצעירים וגם למבוגרים שלכל אחד מאיתנו יש אחריות כשהוא יוצא מהבית ונכנס לרכב, גם כשהוא לא הנהג. אם הוא יעיר לנהג או לא יאפשר לנהג ששתה לעלות על הרכב המצב יהיה הרבה יותר טוב. אנחנו רוצים למנוע את התאונה לפני שהוא מתרחשת. אנחנו בתוכנית מנסים לשבור את חומת ההגנה הזו של 'לי זה לא יקרה'. מי יוצא
בבוקר וחושב על זה? רק אנחנו שעובדים בבית חולים לוינשטיין יודעים שזה יכול לקרות בכל רגע. אנחנו מנסים להחזיר את האחריות האישית ואני, אנחנו, מאמינים שהשינוי יבוא עם השנים. אז במובן הזה אנחנו אופטימיים. וזה לא רק אנחנו. נעשה מאמץ מרוכז גם במשרד החינוך ובעוד מקומות אבל כמו כל מאמץ חינוכי התוצאות לא נראות מיד, זה לוקח זמן".
איך זה לעבוד במשך 22 שנה במקום כזה?
"הייתי מחלקת את זה לכמה חלקים. יש את החלק המנחם והאופטימי, כשאת רואה את רוח האדם במיטבה. את הנחישות להמשיך לחיות ולהשתקם למרות הכל. החלק השני הוא החשיפה המתמדת למצבי טראומה שיוצרת קושי נפשי אצל המטפלים. הקושי הזה מחייב אותנו לעבוד עם עצמנו כדי שלא תהיה שחיקה נפשית וכדי שנוכל להיות מסוגלים להתמודד עם האדם הבא שיגיע לכאן".
גיל: 53. מצב משפחתי: רווקה. מגורים: רעננה. תפקידים קודמים: עובדת סוציאלית במחלקה לשיקום חבלות מוחיות, עובדת סוציאלית במחלקות לשירותים חברתיים בעיריית רמת השרון ובעיריית בת ים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם