שפת הגוף של התקשורת הישראלית
מנחים מוטים שמהללים את דבריו של שר ההגנה האמריקאי ותוקפים את הקמפיין שמזכיר ליהודים בחו"ל לשמור על דתם. כך נראה ערב שידורים בטלוויזיה
אח"כ הוא מתייחס לעימות הפנימי ושואל פעמיים: "מתי כבר תשבו אל שולחן המשא ומתן הארור...". אח"כ מתחלק המסך לשניים. בצד אחד נמצא המגיש באולפן ובצד השני הפרשן הפוליטי – בחור עם משקפיים עגולים ובלורית מחולקת לשני הכוונים, ארשת ידענית שכזו. ואז מתנהל בין שניהם מן דיון שכזה שכל משמעותו היא כמה צודקים האמריקאים, כמה סרבן נתניהו, כמה טפשי באמת לתקוף באיראן ומתי נשב סוף סוף אל "שולחן הדיונים הארור". כלומר בצד אחד האמריקאים והטלוויזיה הישראלית וכאילו הציבור הישראלי גם – ובצד השני – ממשלת ישראל.
אחרי כמה דקות הגיע דיווח נוסף מאמריקה. הפעם נגע הדווח לקמפיין של משרד הקליטה שרץ בתחנות הטלוויזיה האמריקאיות ושנועד להחזיר ישראלים יורדים הביתה. יהודים אמריקאים התרעמו על הקמפיין הזה – " הם מאוד מאוד נעלבו" מדווח קריין החדשות כשברקע מוקרן במעומעם התשדיר של משרד הקליטה.
מיד אח"כ מראים את השגריר הישראלי מייקל אורן מתנצל ב CNN ומסביר שבעצם גם נתניהו התבגר בארה"ב וחי שם שנים ארוכות ושהוא בכלל לא ידע מהעניין וברגע שנודע לו (מהפשע הנוראי הזה) הוא הורה מיד להפסיק את השידורים. לא הצלחתי להבין אם הקמפיין העליב רק את היהודים או גם את האמריקאים עצמם אבל זה לפחות הרושם שניסתה הכוונה לייצר – כלומר שגם וגם.
"אפשר לחשוב שמי שמדווח כאן זו תחנת שידור אמריקאית"? אמרתי לאבי. "נכון", אמר אבא, וכאן המקום לציין שאין לי מושג כיצד הצביע בבחירות – ימין שמאל או כל מפלגה אחרת ושממרום שנותיו ממש לא מנסה להסתיר את תחושותיו.
אני בטוח שהדבר הזה שהפריע לי, כבר לא מורגש כלל אצל רוב רובם של צרכני התקשורת. מי בכלל מצפה שלאחר הדיווח מהופעת שר ההגנה האמריקאי במכון סבן יואיל הקריין הישראלי להסביר גם את עמדת ישראל. אולי שיעלה מומחה ישראלי שיסביר מדוע כן צריך לתקוף – לאזן קצת, בכל זאת אתם
ובקשר לאותו שולחן ארור, אולי יואיל מגיש החדשות של התחנה הישראלית להזכיר לישראלים את כל הניסיונות של נתניהו לקרוא לאבו מאזן לשולחן הדיונים. אני חושב שזו הייתה שטות גמורה מצד נתניהו – אבל העניין הוא לא עמדתי שלי אלא שפת הגוף של התקשורת הישראלית שמגלה הזדהות גמורה עם הביקורת מחו"ל משל היתה זו באמת תחנת שידור זרה לחלוטין.
והסיפור עם הקמפיין של משרד הקליטה. שם בכלל איבדה הטלויזיה כל רסן. יולי אדלשטין עשה דבר מקסים. כנסו ביו-טוב וצפו בתשדירים הללו. החדשות לא ניסו להסביר כלל במה מדובר. ובכן הקמפיין הזה מעביר לישראלים היורדים בצורה ויזואלית יפיפייה מסר מאוד פשוט ואמיתי – אתם עוד מסוגלים לשמור על הזהות הישראלית יהודית שלכם, אבל הילדים שלכם כבר לא יהיו מסוגלים לכך.
אני מניח שהיהודים שנפגעו מהקמפיין הזה אינם בדיוק חברי ארגון "נפש בנפש" או יהודים ציוניים אחרים. מן הסתם מדובר בשמאל היהודי האמריקאי, זה שאין לו שום כוונה לעלות לארץ ובאמת אחוזי ההתבוללות בקרבו עומדים על כ-80 אחוז.
ושוב מועבר העניין תוך הצגת העמדה שמעבר לים, לאיש במשרד הקליטה לא ניתנה כלל ההזדמנות להסביר, ראש הממשלה נכנע מיד ללחץ והקמפיין הכל כך חשוב הזה, יורד מהאוויר.
עכשיו לא נותר לי אלא לחזור על דבריו של מאיר אריאל בכל הנוגע לטלויזיה: "בכל מקרה טלוויזיה היא גורם שמרדד את התרבות, את כוח היוצר וכוח הקולט. הופך את הבן-אדם לחתיכת אומצה של רפלקסים. אני מדבר באופן כללי על מה שקורה לי. בסוף שעתיים של טלויזיה אני חתיכת אומצה שמוקפצת מאימפולסים, כמעט לא מסוגל לחשוב מה ראיתי ומה לא, מה גם שמביאים לי את הזוועות האלה בבוחטות, וסוגרים לי את זה עם מעדן חלב... נדמה לך שאתה יושב, מביט בכל העולם, ומקבל את כל העולם אליך הביתה, ובעצם אתה יושב על כיסא, משרבב את העיניים שלך החוצה ונהפך לפחות ופחות בן אדם..." (בראיון אצל יואב קוטנר).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם