על השתיקה

גם עכשיו, אחרי שמשה קצב נכנס לכלא והווידוי של דן שילון, אנשים עדיין שואלים בתמימות איך הקורבנות לא התלוננו מיד

נורית קנטי | 11/12/2011 5:32

תגיות: משה קצב,דן שילון,הטרדה מינית,מתלוננות

התקשורת וצרכניה הזדעזעו בשבוע שעבר לשמוע את הווידוי של דן שילון אודות ניסיון האונס שעברה אשתו מירי לפני כמה עשרות שנים. לא התפלאתי לגלות שאני לא מזועזעת מהגילוי. דומה שזה תמיד היה שם - אם לא הידיעה על מירי שילון, אולי הייתה זו ידיעה על גברת אחרת.

אם לא גברת ספציפית, כנראה זו הידיעה הכללית על נשים בתפקידים שונים שעברו, ועוברות, הטרדות מסוגים שונים - החל במלל שלוח רסן וכלה בשימוש בידיים ובשאר חלקי גוף. בוקר טוב. דברים כאלה קורים, וקרו, ואפילו תוצאות המשפט של משה קצב לא יגרמו לריבוי תלונות בנוגע לאירועים שהיו פעם. גם סביב פרשת קצב מתברר שעוד יש אנשים, ונשים, שלא מבינים מדוע אישה אינה מתלוננת.

למרות הררי הדיווחים והפרשנויות של אנשי מקצוע, אם יש משהו שבעיני רבים עדיין לא פוענח זו השאלה - איך הן לא התלוננו עד עכשיו? איך ייתכן שדברים כאלה קרו, והן המשיכו לעבוד אצל האיש שפגע בהן? ומכאן שהגילוי המשמעותי ביותר בווידוי של דן שילון לא היה עצם האירוע, אלא ההבנה שהתפתחה אצלו בנוגע לתוצאות המעשה שנעשה באשתו לפני שנים.

ההבנה מדוע נשים רבות כל כך בוחרות להמשיך בחייהן, לשאת על גבן את הצלקת של המעשה, במקום להוסיף מעמסה חדשה ולצאת למאבק על הצדק. ההבנה כיצד ייתכן שאותה מירי צעירה עברה ניסיון אונס והמשיכה למחרת בבוקר להופיע במשרד ולבצע את תפקידה - לצד האיששפגע בה ובכפוף אליו.

היאלמות הקורבנות

נשים שעברו דברים דומים, חמורים יותר או הרבה פחות, מסוגלות להבין זאת היטב - את הצעד שבחרה שילון ואת הקשיים שהיו לנפגעות קצב. העובדה שהדמויות הפוגעניות היו דמויות בכירות ומפורסמות, מן הסתם הוסיפה על הקושי. אבל נשים, וכנראה גם גברים מוטרדים, משתיקים חוויות כאלה גם אם הפוגעים אלמוניים לחלוטין.

מה שנותר אצל הנפגעים מעבירות כאלה, מלבד הצלקת של הפגיעה עצמה, זו ההבנה המאוד לא פשוטה של הקורבן כי עמד בסיטואציה קורבנית ולא עלה בידו להיאבק או לענות נכון או להחזיר את הביטחון העצמי שנחמס, את התחושה של אישיות שנרמסה ונשתתקה ברגע אחד.

אותה היאלמות שקורבנות רבים, חזקים או חלשים, לא מסוגלים להסביר לעצמם אחרי האירוע. מערכת המשפט כבר הפנימה את זה מזמן, אבל דומה שרבים בחברה

הישראלית טרם עשו זאת - ולכן תרומתה הרבה של החשיפה של שילון.

את אותה הבנה, אגב, יש להפנות אל קורבנותיה של הדרת הנשים. לא תמיד יכולה אישה להתמרד כפי שקל ונוח לנו להתקומם כשאנו שומעים על מקרה כלשהו בדיעבד. מהספה בסלון קל לכל אחד ואחת להגיד "מה אני הייתי עושה", אך ייתכן בהחלט שהפרדה בעת הלוויה או טקס חלוקת פרסים הייתה גורמת להשתנקות אילמת או לחישוב מנומס - מה נכון לעשות באותה סיטואציה.

גם בשל כך על מנהיגי הציבור, ובוודאי על פוליטיקאים, להתקומם ולהוקיע כל תופעה כזו וגם לפעול נגדה ביתר שאת - לא רק כשהילרי קלינטון "מתערבת" בעניינינו הפנימיים, אלא גם כששרה, רותי, רוחמה ודנה לא יכולות לשיר, לרקוד, לבחור מקום ישיבה באוטובוס או לחבק את החבר בהלוויית יקיריו.