דמגוגיה דמוגרפית
זה כבר הפך לצונאמי. המסתננים יודעים שמחכה להם כאן קהילה הולכת וגדלה וליווי צמוד של ארגוני זכויות שיעשו מהומות למענם
התקשורת התגייסה במלואה. ההחזרה הוצגה כמעשה ברברי של מדינה חסרת מצפון. בית ספר רוגוזין גויס במלוא יופיו להצגת האכזריות של "גירוש ילדים". העובדה שכל ישראלי שחי בחו"ל ומסיים את תקופת העבודה שלו צריך לחזור לארץ, גם אם נולדו לו שם ילדים, לא השפיעה על הקמפיין.
המנטרה של "גירוש ילדים" כבשה את התקשורת וגם את נשות ראש הממשלה. הן תמיד נופלות שדודות מול סיפור שהופך, במטה קסמים של הקמפיין, לעניין קורע לב. משום שזה הסיפור של הקמפיינים בתחום הזה: דמגוגיה שמתחזה ל"זכויות אדם". ותמיד מוסיפים את טיעון המחץ: גם אנחנו היינו פליטים.
ארגוני הזכויות, בתהליך של שנים, הצליחו לשתק את ממשלת ישראל. אם בימים שבהם יש התרעה על חדירת מחבלים בגבול הדרום חיילים עומדים למשפט משום שהם עושים מה שהחוק מחייב, ומנסים למנוע חדירה - אז מדינת ישראל השתגעה. אם עובדים זרים שנותרו בישראל תוך כדי הפרת חוק הופכים ל"קורבנות של מדיניות אכזרית" - ואפילו שרים מתגייסים למענם - אז יש כאן שיבוש מערכות.
גילויי החסד הללו הגבירו את התיאבון. העשרות בחודש הפכו למאות. המאות הפכו לאלפים.
עד שנת 2006 הגיעו לישראל 2,790 מסתננים מגבול הדרום, ומתוכם עזבו 1,767. הימים ההם חלפו. בשנת 2010 הגיעו 14,741 מסתננים. מתוכם נשארו 14,087.
בחודשים האחרונים זה כבר הפך לצונאמי. המסתננים יודעים שמחכה להם כאן קהילה הולכת וגדלה וליווי צמוד של ארגוני זכויות שיעשו מהומות למענם. בשלב מסוים גם התקבלה החלטה שיפוטית שהעניקה להם למעשה אישורי עבודה.
כך שהתמריץ להסתננות הולך וגדל. יש בתוכם פליטים שראויים לכל סיוע,
בכל מדינה באירופה הקריטריונים לאיחוד משפחות הולכים ומחמירים. גברת כמוה הייתה מועלית מיד על מטוס בדרך חזרה. לא בישראל. כאן היא זוכה ל"הגנה קבוצתית" על תקן של פליטה. והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת.
החלטות הממשלה משלשום מצביעות על כך שראש הממשלה סוף כל סוף מתעורר ראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, לקח אותו לחזות במו עיניו בכיבוש הזוחל של העיר, שמשנה את פניה. תחילה ירד האסימון אצל רון חולדאי. עכשיו אצל נתניהו. קצת מאוחר. אבל עדיף מאוחר. אלא שזו אשליה קצרת מועד. ארגוני הזכויות לא יניחו להם.
מבחינתם, כל המסתננים, כל העובדים הזרים שמפרים את החוק, כל התיירים שנשארים כמהגרי עבודה בלתי חוקיים - כל אלה ראויים להגנה. כך גם פלסטינים שמתעקשים להגר לישראל בתירוץ של "איחוד משפחות". הרי העתירה של זהבה גלאון ועדאלה עדיין מונחת על שולחן בג"ץ.
הרדיקלים שבפעילים לא ינוחו ולא ישקטו עד שישראל תפסיק להיות מדינת הלאום של העם היהודי. אורית רובין, פעילה מרכזית באחד מארגוני הסיוע, כבר הבהירה: "לתפיסתי, מדינה יהודית היא מדינה המושתת על ערכים יהודיים ולאו דווקא על רוב יהודי".
הטירוף יוצא לאור. יש בין פעילי הזכויות אנשים הגונים וציונים ורציניים. הטירוף הזה אינו הכוונה שלהם, אבל זו התוצאה. האם משהו יתחיל להשתנות עכשיו? אין מקום לאופטימיות. כוחם של ארגוני הזכויות רב להם. התקשורת ברובה לצדם. ובסוף הדרך תמיד מחכים שופטי בג"ץ. הגונים וישרים. אלא שגם שם, צריך להודות, התסמונת המעוותת של "שיח הזכויות" שבתה לבבות. ושום דבר, ממש שום דבר, עדיין לא סגור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם