הצאר בצרות: אחרי 12 שנה, פוטין מאבד מכוחו
הוא החזיר את הכבוד הלאומי אבל גם דיכא את האופוזיציה והשתלט על התקשורת. האם מנהיגה הכל יכול של רוסיה ישרוד את המחאה העממית?
סמבו, קיצור ברוסית ל"הגנה עצמית ללא נשק", הוא אמנות לחימה ששואבת השראה מג'ודו והיאבקות, ודורשת מהירות תנועה, תוך שמירה על שלווה וקור רוח. וולודיה תפס במהרה את הפרינציפ והפך תוך זמן קצר לאחד מכוכבי המועדון. "הוא התבלט במיוחד בזכות הסבולת שלו", נזכר רחלין היהודי בראיון שהעניק לפני ארבע שנים לעיתון "פראבדה". "הוא היה בלתי צפוי והיה מנצח בעזרת תנועות פתאומיות נגד יריביו".
בארבע השנים הראשונות נאלץ רחלין להעתיק את המועדון לחמש כתובות שונות, אך בניגוד לילדים אחרים, וולודיה לא עזב אותו, ובמשך 15 שנים הקפיד לפקוד את החוגים שהעביר.
אחרי שלמד סמבו הוא עבר לג'ודו, אך שמר אמונים לספורט של נעוריו גם כאשר החל ללמוד באוניברסיטת לנינגרד, שם לחצו עליו להצטרף לנבחרת הסטודנטים, ואפילו לאחר שגויס בגיל 23 לקג"ב. לא בכדי שב ומצהיר המאמן שהתכונה הבולטת בנער הצעיר הייתה ונותרה הנאמנות. התכונה הזאת סייעה לו בהמשך להפוך לאיש החזק ברוסיה.
וולודיה, הלוא הוא ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין, חזר בחודש שעבר לזירה ההיאבקות. הוא הגיע לאצטדיון האולימפי במוסקבה, לקח את המיקרופון וביקש לברך את אלוף הסמבו הרוסי פדור אמליאננקו על ניצחונו האחרון. "חברים יקרים, היום הוא יום חג למעריצי אמנויות הלחימה", אמר לקול תשואות הקהל. אבל אז אירע משהו שמעולם, כך נדמה, לא קרה לו לפני כן. אלפי אוהדים החלו לשרוק, ומישהו אף צעק "לך מכאן".
פוטין שמר על קור רוח, אבל הנוכחים באצטדיון התקשו להסתיר את התדהמה ואת המבוכה. הטלוויזיה הרוסית, שנשלטת על ידי הקרמלין ומצנזרת תכנים בעייתיים, העבירה את האירוע בשידור חי ולא הספיקה להשתיק את המהומה. מאוחר יותר, בשידורים החוזרים, העלימו קברניטיה את הקריאות הלא נעימות. אבל זה היה מאוחר מדי. המחאה הספונטנית הפכה לשיחת היום ברוסיה ובעולם כולו, והמיתוס בדבר חסינותו הנצחית של פוטין נותץ.
"השתגעתם?", תהתה דוברת ארגון הנוער של הקרמלין, "נאשי", "הייתי שם, ואנשים
כשעמד לסיים את הקדנציה השנייה שלו כנשיא בשנת 2008, אמור היה פוטין לוותר על הכיסא, משום שלפי החוקה הרוסית, לא ניתן לכהן יותר משתי קדנציות ברציפות. אלא שלפוטין לא הייתה כל כוונה לוותר על שליטתו, והוא החליט להריץ את בן טיפוחו הנאמן מדבדב, ולהשגיח על העניינים ממשרד ראש הממשלה. על אף התמיכה הגורפת בו, הזיז המנהיג מהדרך כל גורם אופוזיציה רציני שעלול היה לאיים על ניצחון בן חסותו, ובעזרת זיופים נרחבים (לטענת משקיפי בחירות זרים) הבטיח לו את הניצחון.
בשנים הראשונות לכהונת מדבדב נדמה היה לעתים שהנשיא בעל הסגנון המרוכך מנסה לנקוט קו עצמאי, אפילו מנוגד, לזה של פוטין. היו שהעריכו שהנשיא מקים מוקדי כוח מתחרים ואף עשוי ביום מן הימים לדחוק את פוטין ונאמניו. אבל מי שביקר בקרמלין בתקופה ההיא, ובכלל זה גורם ישראלי בכיר שיצא לביקור רשמי, ידע לספר שפוטין היה ונותר בעל הבית האמיתי. מה גם שבמשך שנתיים פיזר ראש הממשלה רמזים עבים על כוונתו לשוב לתפקידו הקודם. לא בכדי הקפידו רבים לכנות אותו בלגלוג "הצאר".
אף שמשחק הכיסאות עם מדבדב היה צפוי, הצליחה ההודעה להוציא רוסים רבים משלוותם. לא רק האופוזיציה הליברלית הקטנה הזדעקה, ולא רק האינטלקטואלים והבלוגרים שכבר שנים מנהלים קמפיין תקיף נגד פוטין. הפעם גם רבים מבני מעמד הביניים, שקיבלו בעבר את מנהיגם בהתלהבות וסבלו בהכנעה את "הדמוקרטיה המנוהלת" שטווה, הקימו קול זעקה. אולי הייתה זו הצלחת המהפכות של האביב הערבי, אולי המשבר הכלכלי, ואולי מדובר בהתלכדות של מספר גורמים, מה שבטוח, 12 שנה אחרי שפוטין עלה לשלטון, החלו לפתע להתגלות סדקים ראשונים בשלטונו.
להבדיל מבעבר - כמו הטיפול הכושל בפרשת טביעת הצוללת קורסקס לפני עשר שנים או אוזלת היד שהפגינה הממשלה במהלך שרפות הקיץ של 2010 - לא נראה שמדובר בסתם נקודת שפל בשלטונו של פוטין. אף שמפלגת "רוסיה המאוחדת" ניצחה בבחירות (שלפי רוב המשקיפים זויפו), היא איבדה מכוחה.
אף שמספר המפגינים בסוף השבוע שעבר נגד פוטין ונגד תוצאות הבחירות היה קטן ביחס לגודל האוכלוסייה, זה שני עשורים שלא יצאו כל כך הרבה רוסים להפגין. וגם אם סקרי דעת הקהל הלא אמינים מצביעים עדיין על תמיכה גדולה בפוטין, לא ניתן להתכחש לירידה בשיעור התומכים בו בחודשיים האחרונים.
האוליגרך הגולה בוריס ברזובסקי, שנוא נפשו של פוטין, העריך השבוע בראיון ל"מעריב" כי פוטין לא יוכל לעצור את התהליך וכי אין לו סיכוי להיבחר בבחירות לנשיאות, אלא אם כן יזייף גם אותן. כמובן שעוד מוקדם מדי להספיד את "הצאר" - גם אם השבוע התייצב נגדו אחד האנשים העשירים ברוסיה, איש העסקים מיכאיל פרוחורוב, והודיע שיתמודד נגדו בבחירות לנשיאות במרס. כי במהלך הקריירה המגוונת והמפוארת שלו הפגין פוטין שוב ושוב את התכונות שהפכו אותו לאלוף ג'ודו ולאיש החזק ברוסיה. ברור שאין לו כל כוונה להפסיד והוא לא יפנה את הזירה בלי קרב נחוש.
האהבה הראשונה של פוטין הייתה אמנויות לחימה, והמאמן רחלין סבור עד היום שהיה לו פוטנציאל להפוך לספורטאי מקצועי. אבל הנער וולודיה בחר בדרך אחרת. באוטוביוגרפיה שפרסם לפני עשור, "מגוף ראשון: שיחות עם ולדימיר פוטין", סיפר שנהנה לקרוא ספרי ריגול, והוקסם במיוחד מרומן בשם "החרב והמגן", המספר את קורותיו של סוכן סובייטי הפועל בגרמניה הנאצית.
סיפורו של גיבור הרומן, גילה פוטין, השפיע עליו עד כדי כך, שחלם להפוך יום אחד לסוכן בעצמו ולשרת כך את המולדת. בגיל 16 הוא אף פנה למטה הקג"ב בלנינגרד בבקשה להצטרף, אך נדחה משום שהארגון לא קיבל פניות, בטח לא מקטינים.
ואולם בקג"ב סימנו אותו, וכעבור שבע שנים, כשסיים את התואר הראשון במשפט בינלאומי באוניברסיטת לנינגרד, הציעו לו להצטרף לארגון. השנה הייתה 1975, והצעיר השקט והמופנם זכה סוף סוף להגשים את חלומו הישן. בתפקידו הראשון נדרש ממנו לדלות מידע מתושבים בלנינגרד שמנהלים קשרים עם אזרחים זרים. "אני מומחה ביחסי אנוש", נהג לספר, "אנשים - זה המקצוע שלי".
בעשר השנים הבאות הוא עבר בין תפקיד לתפקיד במספר יחידות בארגון, עד שב-1985, כשהיה כבר נשוי ואב לתינוקת, הוצב בדרזדן שבמזרח גרמניה, שם הוטל עליו לגייס סוכני שטאזי (המשטרה החשאית של מזרח גרמניה), ולפקח על בכירי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. כאן גם נולדה בתו השנייה.
גורבצ'וב כבר שלט ברוסיה והנהיג את הגלסנוסט והפרסטרויקה, למורת רוחם של השמרנים הקומוניסטים הוותיקים. תוך חמש שנים הביאה מדיניותו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית להתפוררות הגוש המזרחי, לנפילת חומת ברלין ולהתפרקות ברית המועצות. העולם שבו גדל פוטין ושאותו אהב נעלם לבלי שוב.
אלפי עובדי ציבור סובייטיים, ובהם סוכני ביון, ניצבו עתה בפני עתיד לא ברור וחשו נבגדים. היו שהצליחו להשתלב בממשל החדש בראשות הנשיא הטרי בוריס ילצין, היו שפנו לעסקים והתעשרו, אחרים הציעו את מרכולתם במדינות אחרות, וחלק אף חברו לעולם הפשע. פוטין חזר ב-1990 ללנינגרד כשעתידו לוט בערפל, אבל המזל האיר לו פנים. אנטולי סובצ'ק, בעבר מרצה שלו באוניברסיטה, הפך בינתיים לראש העיר הראשון בעידן הפוסט סובייטי, והציע לו ג'וב בעירייה.
זו הייתה אחת התקופות המבישות בתולדותיה של רוסיה - תקופה שבה השחיתות יצאה מכלל שליטה, אוליגרכים השתלטו על נכסי המדינה, והגבול בין פושעים לאנשי עסקים, פקידי ממשל ואפילו סוכני ביון היטשטש, כמעט נעלם. למעט קומץ מתעשרים חדשים, רמת החיים של הרוסים צנחה, הייאוש שלט, ועוד ועוד בני אדם מצאו מפלט בוודקה. אין זה מפתיע שתוחלת החיים של הגברים במדינה צנחה באותן שנים מ-65 לפחות מ-59.
על רקע המציאות הכאוטית הזו, פוטין קר המזג נתפס כאיש ציבור נקי וישר. הוא מונה לעמוד בראש הוועדה לקשרי חוץ בעירייה והפך תוך פרק זמן קצר לאיש הצללים של סובצ'ק, ששום דבר לא זז ללא ידיעתו. ב"קדמה של פוטין", ביוגרפיה שפרסם לפני שבע שנים פיטר טרסקוט, שליחו לשעבר של טוני בלייר לרוסיה, תואר פוטין כאיש קר ונטול רגשות. לדוגמה, בעת שסייר עם טד טרנר וג'יין פונדה בלנינגרד, עכשיו כבר סנט פטרסבורג, עברו אשתו ובתו תאונת דרכים. פוטין וידא שהשתיים זוכות לטיפול רפואי טוב, והמשיך בסיור כמתוכנן.
כמו שהיה קר רוח ורציונלי, יוחסה לפוטין גם נאמנות עיוורת, אמוציונלית, לפטרוניו. כשסובצ'ק הפסיד את משרתו ב-1996 סירב פוטין לעבוד עם ראש העיר החדש. "הוא אמר שהוא מעדיף שיתלו אותו מאשר לבגוד", סיפרה אלמנתו של סובצ'ק לפני עשר שנים. במשך שלושה חודשים הוא קונן עם סובצ'ק על מר גורלם המשותף, עד שיוצאי העיר בקרמלין הציעו לו להגיע למוסקבה ולהשתלב בממשל.
פוטין עשה את המעבר, וקיבל לידיו את המחלקה המשפטית שהייתה אחראית להפרטת נכסי ברית המועצות בחו"ל. אבל הוא מעולם לא הפקיר את סובצ'ק, גם לא כשזה הסתבך בחקירות וברח לצרפת (כשנבחר לראש ממשלה אף דאג שסובצ'ק יוכל לחזור לרוסיה בלי להיחקר).
בסביבתו של ילצין התרשמו מהנאמנות המוחלטת הזו לפטרוניו, וב-1998 תגמלו אותו בג'וב שספק אם אי פעם העז לחלום עליו - לעמוד בראש הפס"ב, סוכנות הביון שירשה את הקג"ב הסובייטי. הריקבון והשחיתות שפשו ברוסיה באותן שנים הגיעו עד לקרמלין, אך בהתאם למצופה, הקפיד פוטין להגן על ילצין ועל החבורה המושחתת שהקיפה אותו ועשתה בנכסי המדינה כבשלה. וכך, כשהתובע הכללי יורי סקורטוב החל לחקור את מעלליה הפליליים של החבורה - לרבות בנותיו של ילצין - נשלחה לאמצעי התקשורת קלטת שבה נראה התובע מבלה עם זונות.
סקורטוב התפטר והאשים את פוטין שהוא מגן על ילצין. "הוא חושב כמו איש ביון", אמר , "בזמן שעבורנו החוק הוא האלוהים, עבורו הנשיא הוא אלוהים". אבל פוטין ניער מעליו את הביקורת. כפי שהצליח להעלים פרשות שחיתות שנקשרו גם בשמו (למשל, היעלמות עשרות מיליוני דולרים מקופת עיריית סנט פטרסבורג), הצליח פוטין לשמור על תדמיתו הנקייה והוסיף לשמור אמונים לנשיא. "אם הייתי לוקח שוחד הייתי איש עשיר מאוד היום", צוטט פעם, "אני יכול לשבת ורק להעביר אינפורמציה, ואנשים ישלמו לי הרבה בשביל זה. אבל אני לא עושה את זה".
ניקיון הכפיים שיוחס לו, קור הרוח, היעילות, החושים לחבור לאנשים הנכונים, ובעיקר הנאמנות האינסופית - סייעו לו להתקדם מדי שנה בסולם הדרגות בקרמלין. עד שזכה בתגמול האולטימטיבי. באוגוסט 1999, אחרי שפיטר את ראש הממשלה הרביעי שלו תוך פחות משנה וחצי, ביקש ילצין למנות מחליף נוח ופרגמטי שיתקבל היטב גם בדעת הקהל. בסביבתו של ילצין העריכו שפוטין הוא האיש שישמור להם על האינטרסים באופן הטוב ביותר, ועל כן הוחלט להציע לו את התפקיד.
איש לא ידע בבירור מהן דעותיו ועמדותיו, אך אחרי שהתחייב להגן על הנשיא ומקורביו מפני חקירות פליליות, הוא הבטיח לעצמו את המינוי. ואכן, בכל פעם שילצין עמד להסתבך, פוטין והפס"ב יצאו לעזרתו ונטרלו את יריביו, כפי שעשו לפני כן לתובע שנטפל לבנותיו של ילצין. סטרוב טאלבוט, לשעבר יועצו של הנשיא קלינטון וכיום נשיא מכון ברוקינגס, קבע בזיכרונותיו כי לא ניסיונו או יכולותיו של פוטין הביאו לקידומו ולהצלחתו, אלא העובדה שהוא פשוט היה האיש הנכון בזמן הנכון.
נראה שהיה לו גם לא מעט מזל. אחרי הקריסה הכלכלית של 1998, נאלצה הממשלה לנקוט רפורמות דרסטיות, ושנה לפני שפוטין הגיח החלו כבר להיראות תוצאות בשטח והכלכלה שוב רשמה צמיחה. יתרה מכך, מחירי הנפט החלו לזנק משפל של כעשרה דולר לחבית ב-1998 לכ-20 דולר כעבור שנה. רוסיה, אחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם, זכתה בתזרים מזומנים נאה והצליחה למלא מעט את הקופה המידלדלת שלה.
פוטין יכול היה לקטוף את הפירות, אך לא היה די בכלכלה המתאוששת כדי לבסס את מעמדו ולרשת את ילצין כנשיא. האם הייתה לו תוכנית כזו בשלב הזה? האם הבין שהוא חייב לנקוט מהלכים נוספים כדי להבטיח את הצלחתה?
בספטמבר 2009 פרסם העיתונאי המוערך סקוט אנדרסון תחקיר ענק במגזין האמריקאי GQ. התחקיר , שזכה לכותרת "עלייתו האפלה לשלטון של ולדימיר פוטין", העלה תאוריה שלפיה הפס"ב הוא שעמד מאחורי סדרת פיגועים רצחנית שאירעה במהלך ספטמבר 1999 ברחבי רוסיה.
הפיגועים, שכוונו נגד בנייני מגורים והביאו למותם של מאות אזרחים, נועדו - כך נרמז - להכשיר את דעת הקהל למלחמה בצ'צ'ניה שכבר פרצה במהלך אוגוסט, למצב את פוטין כמנהיג, ולהבטיח לו את השלטון אחרי שילצין השיכור והחולה ילך הביתה. "קונדה נאסט", המוציאה לאור של המגזין, הורתה לגנוז את הכתבה מהגיליונות המופצים ברוסיה ולא להעלותה לאינטרנט. ראשיה אף עשו כל שביכולתם כדי להצניע את הפרסום בארצות הברית וסירבו להסביר את החלטתם. התנהלותם גררה ביקורת רבה וחיזקה את החשד שיש אמת בדברים.
אבל התחקיר היה מעורר עניין גם אילו לא היה נגנז. "בשנים האחרונות מספר עיתונאים שחקרו את התקריות נרצחו - או שמתו בנסיבות מסתוריות - כמו גם שני חברי פרלמנט שישבו בוועדת החקירה", כתב אנדרסון בפתח הכתבה. "נראה שכמעט כל מי שערער על גרסת הממשלה בנוגע לפיגועים מסרב לדבר, מתכחש להצהרותיו הקודמות או מת".
הכתב סיפר שהפרשה הייתה ועודנה בגדר טאבו ברוסיה, ושרק מעטים העזו לדבר עמו. אחד הבודדים היה החוקר ואיש הביון לשעבר מיכאיל טרפשקין, שאסף ראיות לכאורה נגד הפס"ב ולא חדל מלהעלות שאלות קשות. כיצד, תהה, מצליחים טרוריסטים צ'צ'נים לפוצץ שוב ושוב בניינים, כשהמדינה כולה דרוכה, כשיש מחסומים בכל מקום וכשכל גבר בעל חזות קווקזית מעוכב לבדיקה? איך פוצצו חמישה בניינים בפרק זמן של עשרה ימים במקומות מרוחקים אחד מהשני וברמה כה גבוהה של הצלחה? מדוע זירות הפיגועים נוקו תוך זמן קצר בלי לאפשר לחוקרים לבחון את הראיות לעומק? רק מעטים העזו לשאול את השאלות, רובם שילמו על כך בחייהם.
ב-22 בספטמבר 1999 אירעה תפנית בפרשה. דיירי בלוק בעיר ריאזן, כ-200 קילומטר ממוסקבה, הבחינו בשני גברים הפורקים שקים גדולים מתא המטען, מכניסים אותם למרתף אחד הבניינים ונמלטים מהמקום. הדיירים הזעיקו את המשטרה, ומומחי חבלה גילו שמדובר בשלושה שקים מלאים בחומר נפץ, המחוברים למנגנון השהיה. עוד באותו הלילה נעצרו שני חשודים.
לתדהמת הרשויות המקומיות היו להם תעודות מזהות של הפס"ב - והתקבלה הוראה ממוסקבה לשחררם. למחרת טען ראש הפס"ב שמדובר בתרגיל ושהשקים בכלל הכילו סוכר, אך הוא לא הסביר כיצד אף גורם ביטחוני באזור לא עודכן בכך. למעשה, איש לא העז לשאול אותו.
בצירוף מקרים, או שלא, היה זה הספק תרגיל-ספק ניסיון פיגוע האחרון שהוצא לפועל נגד בנייני מגורים ברוסיה. החקירה הרשמית קבעה בשנת 2002 שהאחראי לפיגועים היה צעיר מוסלמי מהקווקז שירד למחתרת, אך הוא טען שהופלל על ידי מכר מהפס"ב.
כשחודש לפני כן מונה לראש ממשלה, פוטין היה בחזקת נעלם עבור הציבור הרוסי. אבל המערכה הפופולרית נגד הטרור הצ'צ'ני שטפה את רוסיה בגל פטריוטי והפכה אותו באחת למצביא דגול ולמנהיג נערץ. הוא חילק סכינים ללוחמים הרוסים בחזית, הוא הטיס מטוס, הוא לא היסס להשתמש בביטויים מאצ'ואיסטיים. רוסיה התאהבה בו.
אחרי שנים שבהן דרך המערב על גוויית האימפריה הקומוניסטית, אחרי שהעמים הסובייטיים נטשו אותה וחלקם ממש טרק את הדלת בפרצופה, אחרי שנים שקבוצות בדלניות בקווקז ניסו לקעקע את סמכותה - הגיע פוטין להגן על האינטרס של רוסיה ולהשיב לה את הכבוד האבוד.
המערכה הצ'צ'נית התגלתה כמוצלחת. מלכתחילה דעת הקהל הרוסית התייחסה לצ'צ'נים בעוינות רבה אחרי שרוסיה הפסידה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה ב-1996, ואחרי שילצין העניק להם אוטונומיה.
הבדלנים הצ'צ'נים הוסיפו לתקוף מטרות רוסיות, הרוסים מצדם לא חדלו לבחוש בקווקז, ושתי הישויות היו על מסלול התנגשות. אך הפעם, כשפוטין בראש, הוא ניהל את המערכה במלוא העוצמה ובמלוא האכזריות. עוד בשלביה הראשונים של המלחמה הביא הצבא הרוסי למותם של אלפי מחבלים ואזרחים ולהחרבת הבירה גרוזני. אבל הרוסים תמכו בהתלהבות, אולי משום שלא סיפרו להם מה באמת קורה בשטח.
בהמשך הציב פוטין בחבל ממשלת בובות בראשות המורד לשעבר אחמד קדירוב, ואחרי שזה נרצח, העביר את השליטה לידי בנו רמזאן, ואפשר לו לעשות בחבל כבשלו ובלבד שיסור למרותו. המנהיג הרוסי היה לפתע למעין אדון פיאודלי נוסח המאה ה-21. עד היום הוא זוכה לתמיכה אדירה בחבל, כשקדירוב מארגן לו בכל מערכת בחירות כ-99 אחוזי תמיכה.
אבל מתנגדיו של פוטין התריעו כי הקרמלין יצר משולש קטלני עם הפס"ב ועם כנופיית השלטון בצ'צ'ניה, והשניים הראשונים נעזרו באחרונים כדי להיפטר מיריביו של פוטין. המטרה המפורסמת ביותר עד כה הייתה העיתונאית החוקרת אנה פוליטקובסקאיה, שמתחה ביקורת על המלחמה בצ'צ'ניה, על פוטין ועל הפס"ב.
פוליטקובסקאיה נורתה בראשה במעלית הבניין שלה לפני חמש שנים, והחשד נפל על צ'צ'נים שפעלו בשירות הפס"ב. איש מעולם לא הורשע ברצח. אלכסנדר ליטביננקו, לשעבר סוכן השירות החשאי, שחצה את הקווים, נמלט ללונדון וחבר לאוליגרך הגולה בוריס ברזובסקי, האשים איש אחד במעשה-פוטין. אחרי שבועיים, בנובמבר 2006, הוא הורעל בפולוניום, חומר רדיואקטיבי נדיר, ובתוך שלושה שבועות מת. במקרה זה הואשם הפס"ב בחיסול.
כשם שלא ערערה על המערכה בצ'צ'ניה, התקשתה דעת הקהל הרוסית להתרגש מחיסול השניים, ואף לא מחיסולם של עשרות עיתונאים ומתנגדי משטר אחרים בעשור האחרון. את האשמה נהגו לתלות בדרך כלל בכנופיות מהקווקז או אפילו באוליגרכים שמבקשים לסלק מהדרך עיתונאים שמחטטים להם בעסקים. אבל מעולם לא הוצגו ראיות חותכות למעורבות ישירה של הקרמלין. למעשה, במקרים לא מעטים אף התקבלו החיסולים בהבנה, נוכח טענות שהנרצחים פגעו לכאורה בשמה הטוב של רוסיה, או שהיו שליחיהם של גופי הביון המערביים.
הפיגועים הרצחניים של קבוצות הטרור הקווקזיות לאורך העשור האחרון חיזקו את אמונתם של הרוסים בדרכו הבלתי מתפשרת של פוטין. בהשתלטות המחבלים הצ'צ'נים על התאטרון במוסקבה בשנת 2002 נהרגו 170 בני אדם אחרי שכוחות הביטחון מילאו את האולם בגז לא ידוע. התוצאה הכתה את רוסיה בהלם, אבל פוטין שרד את הפרשה, ותיק חקירת האירוע נסגר. כעבור שנתיים השתלטו מחבלים מהקווקז על בית הספר בעיר בסלאן שבצפון אוסטיה. הכוחות המיוחדים פשטו על המקום גם הפעם, 380 ילדים ומורים נרצחו. המחיר הכבד של הפעולה לא פגע בפוטין גם הפעם.
עם התפטרותו המפתיעה של בוריס ילצין בדצמבר 1999, מונה פוטין לנשיא בפועל, ובבחירות לנשיאות במרס 2000 גבר על עשרה מועמדים אחרים וניצח כבר בסיבוב הראשון, אף שהיה מועמדו של ילצין השנוא. אחרי התקופה המבישה שבה ניסתה רוסיה לטעום את הדמוקרטיה, הפכה המילה לביטוי גנאי, למילה נרדפת לזול, או ירוד.
רוסיה, שמעולם לא הספיקה להתנסות בדמוקרטיה, שיוועה עתה למנהיג חזק וסמכותי שישיב את הסדר על כנו. "במדינה חלשה ונעדרת חוק, האדם לא יכול ליהנות מהגנה ומחופש", הצהיר פוטין בפברואר 2000. " ככל שהמדינה חזקה יותר, כך הפרט חופשי יותר". הרוסים רצו, הרוסים קיבלו. פוטין בנה "דמוקרטיה מנוהלת" שבה מתקיימים מוסדות דמוקרטיים ללא כל חופש דמוקרטי, ומי שמערער על ההיררכיה ועל הלגיטימציה של המנהיג עלול להיתפס כסוכן זר וכבוגד.
אחרי שמחץ את הצ'צ'נים, הוא ניגש לטפל בביסוס משטרו. בראש ובראשונה הפיח פוטין רוח חדשה בפס"ב השוקע והטיל עליו את האחריות לשמירת יציבות שלטון הקרמלין - והיציבות במדינה כולה. במהלך העשור האחרון הפך בהדרגה הפס"ב למקור העיקרי שממנו מגייסים כוח אדם לתפקידים במערכת הממשלתית ובחברות שבשליטת הממשלה.
נוסף על כך הנהיג פוטין רפורמות כלכליות ופוליטיות שהבטיחו את חיזוק מעמדו, ולא היסס לנטרל את מוקדי הכוח המתחרים בעזרת הפס"ב, המשטרה ומערכת המשפט - ובראשם האופוזיציה הליברלית והתקשורת.
האוליגרכים, ששלטו ברבים ממוקדי הכוח האלה, סומנו כמטרה עליונה. אף שלא יכול היה לבטל את מהלכי ההפרטה שכבר נעשו ולנטרל לחלוטין את האוליגרכים, הוכיח פוטין שאין לו כל כוונה לאפשר להם להתערב בענייני המדינה. ימי האנרכיה הסתיימו. מי שעמד בדרכו ולא סר למרותו, מצא את עצמו מואשם בהלבנות הון, במעילות, בהטיית מכרזים, אפילו בקשירת קשר לרצח. פוטין השתלט על ארגוני התקשורת הפרטיים, ונגס גם בנתחים גדולים מחברות הנפט, הגז והתעשיות האחרות שבינתיים הופרטו - הכל בשם האינטרס הציבורי.
מנגד, האוליגרכים שידעו את מקומם והשכילו לוותר על חלקים מהאימפריות שלהם זכו להמשיך לפעול ברוסיה. ובדומה לעידן ילצין, גם עתה יכולים יזמים לעשות מיליארדים במדינה, ובלבד שהם יודעים למי צריך לחבור - כפי שיכולים לבטח לספר חברו לשעבר של פוטין מאימוני הג'ודו ועוד שני שכנים מתקופת ילדותו, שלושתם ברשימת העשירים של רוסיה.
לפוטין מעולם לא הייתה כוונה להשיב את הסדר הסובייטי על כנו, אף שלא הסתיר את געגועיו לימיה הגדולים של רוסיה הסובייטית. ב-12 שנות שלטונו הוא הצליח להבטיח לעצמו שליטה כמעט מלאה במדינה, ובנה לעצמו בסיס תמיכה בעל נאמנות כמעט עיוורת. הוא שיקם את הכלכלה, השיב את הכבוד הלאומי, העלה אפילו את תוחלת החיים, והחזיר לרוסיה את היציבות.
אבל במקום לחזק את החברה האזרחית, התרכז פוטין בדרכים להבטיח את שליטתו הנוקשה וחסרות הפשרות גם אחרי שנטרל את מוקדי הכוח המתחרים, דיכא את האופוזיציה, הקים תנועת נוער שהושוותה לא פעם להיטלר יוגנד, והקיף את עצמו בחבריו מהפס"ב. לפני מספר שבועות הוא הודה שהוא צריך להנהיג רפורמות במדינה. בחודשים הקרובים תהיה לו הזדמנות לעמוד בדיבורו.
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם