הסיקריקים של השטחים
ההיגיון שלפיו יש לעצור פינוי מאחזים בכל מחיר ולהפסיד אהדה של חלקים מרכזיים בעם הוא מעוות, דיכוטומי ואינפנטילי ומביא לשנאה
הסיקריקים, כפי שלמדנו בגמרא ובכתבי יוסף בן מתתיהו, היו כנופיות אלימות שפעלו בזמן המרד הגדול, בעיקר אלו נגד אלו. כינוים ניתן להם בשל פגיון ה"סיקה" שחגרו על ירכיהם. על פי יוסף בן מתתיהו, החזיקו הסיקריקים בפילוסופיה הרביעית, סוג של אנרכיזם דתי שבו רק לבורא יש סמכות שלטונית. קסם הפילוסופיה הרביעית, שאין להכחישו, החמיץ בדם השפוך של חורבן ירושלים.
הסיקריקים, יותר משלחמו ברומאים נלחמו אלו באלו, קטלו אישים ושרפו את מחסני המזון לשעת חירום. רבן יוחנן בן זכאי, אבי היהדות הרבנית (גם של נטורי קרתא וגם של הציונות הדתית), ברח מפניהם והסגיר עצמו לרומאים.
באופן מוזר, כמעט תאונה היסטורית, 63 שנה לאחר הקמת המדינה אפשר למצוא קווים מקבילים בין נטורי קרתא המתעבים את הציונות עד כדי שיגעון לאותו קומץ בהתיישבות שמבקש לזנוח את התפיסה ה"ממלכתית", את הרעיון שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם, לטובת השקפה אנרכיסטית ילדותית.
הפעם אשתדל להימנע ממילות הקישור "אבל", " אולם", ו "עם זאת", משום שאין הזמן מתאים להתחסדות או לגלגול עיניים מצטדק, שסופם תילי תילים של תירוצים רעועים. אין הצדקה מוסרית לליל הפרעות בשומרון או לכל פגיעה חסרת הבחנה בחפים מפשע.
אך גם מהבחינה התועלתנית, הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית, אין בהתפרעות האלימה שום יתרון מעשי. וזאת משום שכל פעולת "תג מחיר" סופה בהפניית אצבע מאשימה גורפת כלפי כלל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון וכרסום נוסף במרקם העדין והמתפורר של עם ישראל.
ההיגיון שלפיו ראוי לעצור היום פינוי של מאחז,
טעותם היסודית של המתפרעים ותומכיהם מקורה בסברה הקלושה שלפיה גורלו של מאחז כזה או אחר חשוב יותר, או לא פחות, מהצורך הלולייני של שימור התפרים הפרומים של השסע הישראלי.
גם אם בעיניי ההתעקשות לפנות מאחזים היא קטנונית, חסרת התחשבות, מפלה ומטומטמת אפילו לשיטתם של אנשי שמאל (שהרי אם בסופו של יום נגיע להסדר, מה זה כבר משנה אם הפינוי יהיה היום או מחר) ; גם אם התבטאויות בסגנון "לירות בהם", כמו של ח"כ בנימין בן אליעזר, הן התבטאויות נפסדות המעידות על שנאת אחים ממארת;
גם אם התקשורת קפצה על האירועים כמוצאת שלל רב - אין בדברים אלו בשום פנים ואופן כדי לתרץ פגיעה בחיילי צה"ל או בחפים מפשע, ערבים כיהודים. מותר ורצוי למחות, להפגין, להתנגד לפינוי עד לנקודת האלימות. אסור לאבד את הראש ולנהוג בחוסר מוסריות ואחריות.
בשעה שמדינת ישראל כמדינת העם היהודי מוטלת בספק הן מבית והן מחוץ - איום פיזי קיומי לצד איום על מהותה של המדינה ותכליתה - מאבק אלים שעלול להידרדר לשפיכות דמים הוא מעשה איוולת בלתי נתפס. דומה שהטיטניק עומדת לטבוע - ואלו הולכים מכות ברחבת הריקודים כי מישהו דרך להם על הרגל.
ההתפרעות בחטמ"ר אפרים ובכביש 55 היא קו פרשת המים, שלאחריו יש רק תהום אפלה שהמביט לתוכה יטבע במדמנת טירוף, טמטום דעת ושנאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם