הפצצה האיראנית: מוסר כפול
ארה"ב ואירופה לא ממהרות להטיל אמברגו על ייבוא נפט מאיראן. לכן, הצהרותיהן בדבר החרפת הסנקציות הינן בבחינת כוסות רוח למת. כעת ניצב ראש הממשלה בפני קבלת ההחלטה הגורלית
עובדה זו לא מפתיעה את הדרג המדיני-ביטחוני בישראל, אך משמעותה, הנחת האקדח על שולחנו של נתניהו. למעשה, ספק אם לארה"ב אינטרס ממשי לשתק את כלכלת איראן, מהלך שהיה יכול להצר את צעדיה של האחרונה ולמנוע תקיפה ישראלית.
אין זה סוד כי האנרגיה היא הכח המניע את העולם, עילה למאבקים עקובים מדם. אך מארג האינטרסים כולל גם שיקולי בקרת נשק ושיקולים גיאופוליטיים עתידיים. כל אלו יחדיו מהווים כר נח לשגשוגה של מדיניות דואלית – הן במזרח והן במערב.
מעצמה גדולה במזרח כגון סין, היונקת מעטיני הנפט האיראני, מעוניינת באופן טבעי בחיזוק מעמדה של איראן. אולם גם היא, בדיוק כמו שחקניות אחרות בזירה, מודאגת מהתעצמותה הגרעינית של איראן.
מלבד זאת, תעשיית נשק כבירה מחברת בין מדינות במעטפת של אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים. רוסיה היא ספקית הנשק הגדולה של איראן ומתכוונת לבנות בה עוד כורים גרעיניים ולכן מתנגדת לסנקציות ולתקיפה. ובאותה הנשימה, גם חוששת מאוד מזליגת נשק גרעיני לגורמים מוסלמים קיצוניים השרויים בגבולותיה.
מהצד השני, אירופה וארה"ב מגנות נחרצות את התגרענותה של איראן, מרחיבות ומעמיקות את הסנקציות. יחד עם זאת, ידוע כי בכוחם של האיראנים לעקוף את הצעדים הללו. אז למה, דווקא במקרה הזה, הן מהססות לפעול באופן משמעותי יותר?
אחת הסיבות היא שקיומה של מדינת ישראל, כאי דמוקרטי בלב מדינות ערביות, חדל לשרת את האינטרס של המערב. אך ייתכן וארה"ב שלאחר ה-9/11, תחליט לגדוע את מרוץ החימוש המזרח תיכוני באיבו, טרם יציאתו מכלל שליטה. אזי החלטתה לפעול בהדרגתיות ולהימנע ממצור כלכלי טוטאלי על איראן היא תפאורה הולמת ואמינה, לקראת תקיפה משותפת הולכת וקרבה.
בנוסף, ארה"ב לא מעוניינת להסלים את הזעם המוסלמי כלפיה ולעודד מעשי טרור, לכן היא מעבירה לישראל פצצות מפצחות בונקרים, אך גם מעבירה את לפיד ההחלטה לידי ישראל.
אולם הצהרות לחוד ומעשים לחוד. ביטוי זה תקף גם להצהרותיו התוקפניות של אחמדיניג'אד, אשר אינן בהכרח משקפות את כוונותיו אלא משרתות אינטרסים פוליטיים פנימיים ותו לא. האם הצהרותיו של אובאמה על ידידות מופלאה יעמדו למבחן בשעת האמת או "רוח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר" (מגילת אסתר ד, יג-יד)?
מדיניותה הרשמית של ישראל בנדון, מאז תחילת פיקוחו של סבא"א בהוראת מועצת הביטחון באו"ם ביוני 2006, תלתה תקוות בהצלחת מאמצי הקהילייה הבינלאומית להניא את איראן מדרכה.
אם בעבר, ממשלת ישראל ניסתה לשכנע את העולם כי איראן גרעינית היא מחלה עולמית, וישראל לא תעמוד בחזית הטיפול בה - כיום, הקערה התהפכה על פיה. מדיניות אופטימית זו של ישראל, איבדה כל עוגן במציאות.
ואכן, ככל שאיראן פוסעת בצעדי ענק למימוש חזונה, כך אנו זוקפים קומה ומציגים את נוצותינו לראווה ומאיימים בתקיפה. שינוי האסטרטגיה התקשורתית-ביטחונית משדר מעבר להילוך גבוה, אך, גם אותות מצוקה המעידים על הקלעות למצב בלתי הפיך.
בסבב ביקוריו האחרון של שר הביטחון אהוד ברק בחו"ל, הוא התריע שוב ושוב על הסכנות הטמונות באיראן גרעינית, ואיים בפתיחת מתקפה צבאית. כל זאת, בניסיון לשכנע את שועי העולם להגביר את הלחץ על איראן. מהלך זה נועד גם לזרוע את זרעי המחר, לגבש לגיטימציה בינלאומית ולהכשיר את הקרקע לניהול המערכה הצבאית.
בשורה התחתונה, ראש ממשלת ישראל יצטרך לבחור את הרע במיעוטו. האם ינקוט בפעולה צבאית בהתאם לתורת הביטחון, העלולה להוביל למלחמה רב חזיתית בעצימות גבוהה? או ישלים עם החיים בצל איראן גרעינית והסכנה הנשקפת להישרדותה של המדינה? בכל מקרה, מדינת ישראל תידרש לבחון האם עשתה כל אשר לעיל ידה לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית. הספירה לאחור החלה.
הכותבת היא יועצת תקשורת לענייני ביטחון, בוגרת המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. לתגובות: linalete@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם