ציונות מעוררת תקווה: מקימי "השומר החדש"
בין פורעי הגבעות בשומרון לבריונים האלימים שמנסים לגרש נשים מהמרחב הציבורי, ישנו ארגון "השומר החדש", נקודת אור זכה, מלבבת
על הגבעה, סביב המדורה, ממתינים לי טל מנס ציונה, אופק מזכרון יעקב, אור ממשגב, עמרי מאשתר, שגיא מצור יגאל, גפן מאורות ועומר מתמרת. אלה החבר'ה של "שנת שירות" של "השומר החדש".
יש בסך הכל ארבע קבוצות כאלה ב"שומר החדש", 53 חבר'ה מכל הארץ, וכשאני שואל את יואל זילברמן, מי שחלם, הגה והקים את הארגון הפלאי הזה (יחד עם שותפו און ריפמן), מה הם בעצם עושים כאן, הוא אומר שהם בונים שפה. שפה חדשה.
על אחד הספסלים מונח ספר חום, מצהיב, של משה הס ("רומא וירושלים"). זה הספר המכונן. ביום הם קוראים ולומדים בכתביו ובכתבי הרמב"ם, בן גוריון, לוי אשכול וכל דבר שיש בו ערכים וציונות, ובלילה הם שומרים. סיירי שדות על סוסים שמהווים, נכון להיום, את הגוף היחיד שמגן על שדותיהם ורכושם של החקלאים העברים בגליל ובנגב.
המשטרה דלה ועסוקה בענייניה, הריבונות מעדיפה להדגים עוצמה על הגבעות בשומרון, ומה שנותר לחקלאי העברי בגליל ובנגב זה לסגור את הבסטה, להתפלל לנס או לקרוא למתנדבים של "השומר החדש". למעלה מ-20 נקודות פעילות יש ל"שומר החדש" ברחבי הארץ, בצפון ובדרום.
חוץ מקבוצות שנת השירות יש מאות מתנדבים שעוסקים
בתוך ים הטירוף השחור שמסביב, בין ריקודי הזוועה של פורעי הגבעות בשומרון לבריונים האלימים שמנסים לגרש נשים מהמרחב הציבורי, בין הדורסנות של ראש ממשלה שמנסה להשתיק ולחסל כל מי שמעז למתוח עליו ביקורת להמוני הח"כים שמתחרים ביניהם מי ימציא הצעת חוק מטורפת יותר כדי לזכות בקולות חברי המרכז, מצאתי בחבר' ה האלה של "השומר החדש" נקודת אור זכה, מלבבת, מעוררת תקווה.
זילברמן הוא דור שלישי בציפורי. סבא שלו עבד את השדות הללו, אבא שלו עובד אותם. הגל הגואה של גניבות, שרפות, עקירת גדרות והתעמרות בחקלאים, גל אלים גואה, נטול מענה ריבוני, הביא אותו, יחד עם און ריפמן (איש רביבים שבנגב), לעשות את המעשה הזה ולהקים את הארגון.
"השומר אחי אנוכי", שואל זילברמן, וגם עונה בקול גדול. "כן, לגמרי, שומרי אחינו אנחנו. במקום בו אין שומר, נהיה שומרים". הארגון קיים בסביבות שלוש שנים. הלהט בעיצומו. הציונות חיה, קיימת, בועטת וזורמת בעורקים.
חוץ מלארגן את הקבוצות ולנדוד בין השדות והעמקים, זילברמן מופיע. מרצה כל היום, כל הלילה, בפני כל פורום, בית ספר, כיתה או מחלקה שרוצים לשמוע אותו. כך הגיע גם לבית ספר בנס ציונה, ישב עם התלמידים שאמרו לו, בכנות ובגלוי, שאין להם עניין בשטויות האלה, כל מה שמעניין אותם זה ריאליטי ופייסבוק.
המטרה של זילברמן היא להצליח לשנות צעיר אחד מכל קבוצה כזאת. היום יושב איתנו טל, מאותו בית ספר בנס ציונה, מאותה הרצאה, ששמע את זילברמן ונדלק. נטש את האייפון ועלה על הסוסה הלבנה בגבעות ציפורי. שאלתי אותו איך זה. "אושר גדול", אמר טל, "זה טעם לחיים, עד עכשיו הייתי יושב עם החברים שלי בבית ומגדל עגבניות בפייסבוק, תאמין לי שבשטח זה יותר טעים, יש לזה טעם וריח ומרקם".
הוא והחברים שלו ישנים בצריפונים בחורף, ובשטח בקיץ, עובדים ולומדים ביום, שומרים בלילה, קמים בחושך, לומדים לשמוע את הלילה, לומדים שפה ותרבות ערבית, כללי שכנות טובה, במטרה להכיר את השכנים ולדעת לטפח איתם מערכת יחסים.
אסור לשכוח, אומרים יואל ואון, שרוב רובם של הערבים והבדואים שמסביב הם אנשים מצוינים, יש לנו איתם יחסים נפלאים, כשסבא שלי נפטר לפני כמה שנים באו ללוויה נכבדים ערבים מכל כפרי הסביבה. אנחנו מכבדים אותם. אנחנו מדברים איתם. לא מזמן עשינו פגישה עם חבר'ה מרהט. גם הם בעצמם אומרים לנו שבכל כפר יש 15-10 אנשים בעייתיים, הבעיה היא שהאנשים האלה משתלטים על השיח ועל השטח, ואת זה אנחנו באים למנוע.
אחרי השיחה עם בני שנת השירות המשכנו ל"מצפה סנדו", הקרוי על שם סבא של יואל, בפסגת הגבעה שצופה על ציפורי. פגשנו שם את בני מאלון הגליל, בוקר וחקלאי שרועה בקר ועושה גבינות, ויהודה מיבנאל, גם הוא בוקר וחקלאי. שניהם נאבקים כבר שנים במכת הגניבות הבלתי פוסקות, בשוד, בגזל, בהצתת שדות סיטונית, קריעת גדרות, אלימות ואפילו ניסיונות רצח.
המדינה לא עושה כלום. לפעמים מגיע שוטר, אחרי שעות, מצקצק בלשונו ואומר שאין מה לעשות. לפעמים גם זה לא. עשרות קיבוצים ומושבים, בצפון ובדרום, נמצאים עכשיו בהליך של ויתור על אדמה מול מינהל מקרקעי ישראל. זה כבר לא כדאי. דמי השימוש שגובה המינהל עולים על הרווח. המאבק בגניבות ובאלימות גובה מחיר כבד ונראה חסר סיכוי. מאות אלפי דונמים ננטשים. בזה בדיוק נלחמים אנשי "השומר החדש", ועל פי העדויות בשטח, בהצלחה לא מבוטלת.
"זה סיפור של ערבות הדדית", אומר יואל, "הדוגמה הכי טובה היא אריק קרפ מוכה למוות בחוף תל ברוך, זועק לעזרה ואף אחד לא ניגש. נותנים לו למות לבד. אנחנו באים לשנות את זה. אנחנו לומדים היסטוריה, מנסים להבין את הציונות במגע, במישוש, בריח. לומדים את השטח, מה היה בקרב בלטרון, מי זה בן גוריון".
"אנחנו מנסים להבין איך יכול להיות שהחברים הכי טובים שלנו גומרים צבא ונוסעים יום אחד אחרי לכבוש את המאצ'ו פיצ'ו, אחר כך חוזרים אבודים או מבולבלים, או גם וגם. אנחנו אומרים שקודם צריך לכבוש את המדינה, את הבית. יש היום בריחה ממקומות כמו נצרת עילית, בריחה משדות ומאדמה, כאן אצלנו, בלב הגליל, במרכז הנגב.
"אנחנו בהרצאות כל הזמן בצבא וגם שם אומרים לנו שהבעיה האמיתית היא לא לאורך הגבול, לא צריך להילחם עם טנקים, הבעיה אוכלת אותנו בתוך הבית, בפנים, צריך פשוט לעבוד בשדה, לשמור על העדר, לתת לכל מי שמביט בנו מסביב בציפייה להבין שאנחנו כאן, ושאין לנו שום כוונה לוותר".
"הישיבה שלנו כאן לאורך הקרקע", אומרים זילברמן וריפמן, "נותנת לחקלאים ביטחון. תסתכל על העמק, על הבקעה, על הגליל, תראה איך כל היישובים היהודיים מוקפים גדרות חשמליות או סתם גדרות, כשמהצד השני ביישובים הערביים אין גדרות. החברים שלנו משנת השירות עוזרים לבני וליהודה להציל את העדרים והשדות ולהחזיק ראש מעל המים.
"אנחנו מייצרים להם מודל לחיקוי שהוא שונה מ'כוכב נולד'. הם החיילים החדשים של הציונות, החיילים שבשטח, הם לומדים את דרך הנוקדים והבוקרים, הם ממציאים שפה חדשה ומחשבה חדשה, הם התקווה שלנו. תחשוב על המשמעות של מדינה שהחליטה לא להתמודד עם הבריונות הזו. הרי זה דרמטי.
"כשראינו את ההפגנות הגדולות בקיץ אמרנו לעצמנו, אם רק כל אחד מ-300 אלף האנשים היה בא ונותן לנו שעתיים התנדבות בחודש, היינו משנים את פני המדינה. יש אלפי חקלאים מופקרים לבד בשדות. הבוקרים, למשל, מזדקנים ואין להם דור המשך. אנשים מפחדים, רואים שלא כדאי, לא מצליחים לעמוד מול האלימות והנחישות בצד השני. אנחנו צריכים עזרה".
בשעות שביליתי שם, בשדות של ציפורי ובמצפה סנדו, שמעתי עשרות סיפורים. כל אחד מהם מצמרר מקודמו. לא טור, אנציקלופדיה אפשר למלא בהם. ואולי זה עוד יקרה פעם. שעות יפות הן היו לי, שעות של אופטימיות, של היכרות עם דור ישראלים צעיר, מהוסס, אבל חדור עוצמה ואמונה. מתברר שלמרות הכל, לא הכל אבוד. "השומר החדש" מקבל סיוע מסוים מהמדינה (בולטים השרים סילבן שלום שמחבק ובוגי יעלון שמעריך), אבל הוא זקוק להרבה יותר.
מילים רבות נשפכו השבוע על טקס האזכרה הממלכתי לאסון השרפה בכרמל, שהפך לפולחן אישיות מטעם המנהיג האהוב ש"זיהה ראשון את גודל האירוע" והציל את כולנו. אשרינו. בעקבות הגל התקשורתי, קמו גם לא מעט כאלה שהתייצבו נגדו וכתבו על הגזמה, על ניפוח, וגם המנטרה הרגילה על "עיסוק ברכילות" לא איחרה להגיע. שוב התקשורת רודפת את נתניהו וכו'.
אז בואו נעשה קצת סדר בדברים. התקשורת לא רודפת את נתניהו. התקשורת נרדפת על ידי נתניהו ואנשיו. עד צוואר. בבריונות, בבוטות, בלי בושה. נעשים בימים אלה דברים שמעולם לא נעשו. חלקם בעייתיים מאוד במישור החוקי. זה עוד יטופל. למי שזוכר, האחרון שנרדף באמת על ידי התקשורת היה אהוד אולמרט. לא רק נרדף, גם גורש. זה היה שיתוף פעולה בין התקשורת לרשויות החוק והפרקליטות, הושקעו בשיתוף הפעולה הזה מרץ רב ואנרגיה אדירה, עד שזה הצליח.
אצל נתניהו המצב שונה. כשעלה לשלטון, נדמה היה שנתניהו בא מפויס, מתון, שהפיק לקחים מהקדנציה הראשונה, שהחליט לא להתעמר במה שהוא מכנה "האליטות", לשמור על שלטון החוק, להיות המרגיע הלאומי. ממש כמו השינוי שחל בזמנו באריאל שרון.
ובכן, נדמה לי שזה עבר לו. משלטון החוק הוא ממשיך לשמור על דיסטנס קורקטי, את זה הוא למד מאהוד ברק לצורכי הישרדות, אבל את התקשורת הוא החליט לחסל. והוא גם מצליח. למרות הכחשות נמרצות מכיוון לשכת ראש הממשלה (אין סיבה להאמין למילה אחת שיוצאת משם), הממשלה מחלה השבוע לערוץ הראשון על מאות מיליוני שקלים שהיה מחויב להשקיע ביצירה מקורית והפקה חיצונית.
זה חמור בהרבה מהחוב הקטן של ערוץ 10 לרגולטור. במקרה של ערוץ 10, מדובר בכסף שמיועד לרשות השנייה, שהצהירה בעצמה שאין לה צורך בו כרגע. במקרה של ערוץ 10 מדובר באנשים פרטיים שהשקיעו למעלה ממיליארד שקלים מכיסם, נטו, ביצירה בישראל. מאות מיליונים מתוך זה שולמו כמסים למדינה.
במקרה של הערוץ הראשון, לעומת זאת, מדובר במאות מיליונים שהיו אמורים להיות מושקעים ביצירה ובתעשיית הטלוויזיה והקולנוע המקורית, ולא הושקעו. במקום זה, שילמו שם משכורות וניפחו מנגנון. על זה המדינה מחלה להם. בלי בעיות. ככה סתם, על הדרך. כי הערוץ הראשון, כפי שאתם יודעים, הפך לזרוע ביצועית של לשכת ראש הממשלה (במקביל להמשך צניחת הרייטינג המובנת שלו).
אבל להאריך בשנה את מועד הפירעון של החוב של ערוץ 10? לא יעלה על הדעת. בשביל זה מגייסים את כולם, מכריזים על משמעת קואליציונית וקוברים ערוץ חי ובועט, שמפרנס אלפי אנשים ותעשייה שלמה.
אני לא יודע אם הערוץ הזה ישרוד בסוף או לא. אני כן יודע ומכיר מקרוב את האימה, השיתוק והפחד שאופפים כל חלקה טובה במקצוע העיתונות בימים אלה. אני מכיר את המאמצים האדירים שמושקעים בלשכה הכי חשובה במדינה כדי להשתיק כמה שיות עיתונאים ולהטיל כמה שיותר אימה.
ולכן בא אותו רגע קומי קטן, אך חשוב, מפיו נוטף הצפיחית בדבש של דן כנר, כדי להזכיר לנו עם מי יש לנו עסק. זו אינה רכילות ואלה אינם שוליים. זו הדמוקרטיה, ואלה החיים שלנו. במצב רוחו הנוכחי מאמין בנימין נתניהו שהוא מסוגל לכל דבר, שאין גבול לכוחנות, ואין בושה. הזחיחות בשמים, היהירות חוצה גבולות. בינתיים זה הצליח לו.
השבוע, במקרה לכאורה קטן, הוא הבין קצת את מגבלות הכוח. ההסתערות התקשורתית על הסיפור המחישה את גודל התסכול. זו הייתה התפרצות יצרים שנובעת מהמצב הנואש שבו מוצאים רוב אמצעי התקשורת את עצמם בזמן האחרון, מול הרודנות. ולכן זה התבקש.
ואגב, אל תטעו. לא היה מדובר בהחלקה מקרית של איזה עוזר זוטר ששרבט כמה מילים מיותרות. את הטקסט הזה כתב אחד הבכירים ביותר והקרובים ביותר לנתניהו. מי שמכיר את האופן שבו הדברים שם מתנהלים, יודע שאין מצב בעולם, אין בדל של אפשרות, שנתניהו עצמו לא עבר על הטקסט ואישר אותו. חד משמעית.
ולכן, כפי שכתבתי כבר השבוע, הבעיה היא לא רק שמישהו באמת כתב את הדברים והכתיב אותם לטקס ממלכתי, הבעיה היא שהמישהו הזה, וגם ראש הממשלה, העריך שמדובר בשיחוק היסטרי, בגזירת קופון ציבורי פומבי, ועיניו טחו מראות ומהבין את גודל האבסורד ואת עוצמת הגרוטסקה.
בואו נחזור רגע לערוץ הראשון. לפני שבועיים כתבתי כאן שיו"ר רשות השידור אמיר גילת שיקר לוועדת שפניץ (שאמורה לבדוק ולאשר מינויים בחברות ממשלתיות וכו') בעניין זיקתו לנתניהו, לפני שמינויו אושר. אני חוזר בי מההגדרה הזו. אני מכיר את גילת שנים רבות. מכיר ומוקיר.
הוא היה עיתונאי מוערך ב"מעריב" זמן רב, ועד כמה שאני זוכר הוא איש ישר וטוב. נכון להיום, הוא תינוק שנשבה. אני לא בטוח שאילו היה יודע מראש מה יהיה צפוי לו בג'וב החדש, היה מסכים להיכנס לזה. אבל זו הערכה פרטית שלי.
מה כן קרה שם, בינו לבין ועדת שפניץ? גילת אכן הצהיר שהיה לו קשר פוליטי עם בנימין נתניהו. הוא הגדיר אותו כ"יועץ תקשורת של שר האוצר חמישה חודשים". מה שהוא שכח להצהיר זה שגם אחרי שנתניהו הפסיק להיות שר אוצר, נמשך הקשר. עובדה. גם את מסיבת העיתונאים שבה התפטר נתניהו מתפקידו, הוא ארגן. וכשנתניהו כבר לא היה שר אוצר, היה זה גילת שטס עם נתניהו, ועם רעייתו של נתניהו, לניו יורק, על חשבון תורם פרטי של המשפחה (כפי שנחשף ב"ביביטורס"). אם זה לא קשר אישי, מהו קשר אישי?
פניתי השבוע לועדת שפניץ בכמה שאלות. התשובות היו מביישות. "בעקבות הבהרות שדרשה הוועדה", נכתב לי מטעמה של הוועדה, "הובהר כי תפקידו של גילת אצל נתניהו היה תפקיד יועץ מקצועי, ולא כיועץ פוליטי, שאותו מילא גורם אחר במשרד". וואללה . גאונים החבר'ה שם, בשפניץ. הם היו רק צריכים להיכנס רגע לגוגל כדי לראות את גילת מארגן ומתפעל את מסיבת העיתונאים הפוליטית לגמרי של נתניהו אחרי פרישתו, כדי להבין את גודל הגיחוך.
לצערי, אלה הם שומרי החומות שלנו, וזוהי התרבות כאן אצלנו. ועכשיו, למה לנו כי נלין כשרק השבוע הושלם הליך הדחתה של צאגה מלקו, מנהלת רשת א' בקול ישראל, אישה מרהיבה ממוצא אתיופי, אם חד הורית, שמהווה דוגמה חיה בולטת להצלחות (המעטות מדי) שיש לנו בקליטת עולי אתיופיה.
עם כניסתם של הטאלנטים של גילת ונתניהו, מנכ"ל רשות השידור ומנהל קול ישראל החדשים, הם החליטו "לנקות את האורוות" ולהכריז על מכרזים חדשים לכל תפקידי הניהול של הרשתות השונות של קול ישראל. מלקו, אישה צנועה ומשכילה, שגורפת הצלחה רבה בתפקידה, שילמה את המחיר אף שאין לה שום זיקה פוליטית וגם לא תהיה. נו טוב, לה אין זיקה פוליטית, להם יש. העיקר שיש ועדת שפניץ.
אפרופו ועדת שפניץ, שאלתי אותם השבוע גם כמה שאלות על יחיאל לייטר. מדובר באדם שהיה ראש המטה של נתניהו, מקורב המקורבים, תקופה ארוכה, וכעת הוכשר מינויו בוועדה לדירקטור בחנ"י (חברת נמלי ישראל), בדרכו , כנראה, להיות היו"ר.
על פי החוק, אם יש למועמד לתפקיד מהסוג הזה זיקה אישית או פוליטית לשר הממנה או לראש הממשלה, הוא נדרש להוכיח "כישורים מיוחדים" או עודפים, כדי להכשיר את מינויו. ובכן, תחזיקו חזק. לייטר, על פי ועדת שפניץ, לא מקורב ולא נעליים.
הוא היה ראש מטהו של נתניהו? טוב, זה היה מזמן (2005. ממש בימי הביניים). הוא התמודד בפריימריז של הליכוד ב-2008? אין דבר. הוא הרי לא זכה. ושיא כל השיאים: הוא היה ברשימת המועמדים של הליכוד לכנסת ה-18? תחזיקו עוד יותר חזק. "הוועדה פנתה אל מר לייטר בעניין זה", נכתב לי מטעם הוועדה, "מר לייטר השיב כי לא ידע על כך, ומשנודע לו פעל להסרת שמו מהרשימה".
אתם הבנתם את זה? האיש הוצב במקום ה-42 ברשימת הליכוד לכנסת. הנוכחית. זה קרה ללא ידיעתו. סתם ככה החליטו שהשם יחיאל יכול להביא גשם של מנדטים ולא יידעו את המסכן. ועדת שפניץ קנתה את זה. בהשוואה לוועדת שפניץ, ועדת טירקל ההיא, שאישרה את גלנט, היא ועדת אגרנט.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם