בחירות 2012 בארה"ב: מי יזכה בקול היהודי
הקרב על קולות המצביעים היהודים צפוי להיות סוער מתמיד. האם ימשיכו לתמוך במועמד הדמוקרטי או שיפנו לרפובליקנים בגלל אובמה?
המוזמנים: יהודים, מעשירי ניו יורק, תומכים מסורתיים של המפלגה הדמוקרטית. הם באו לפגוש את הנשיא ולשמוע ממנו מדוע גם הפעם ראוי שיתמכו בו. והנשיא סיפק את הסחורה. את השאלות על תמיכתו בישראל-שנשאלו בטון מודאג - הדף בקלילות. נכון, היו חילוקי דעות עם ממשלת ישראל.
נכון, לא בכל דבר הממשל רואה עין בעין עם ממשלת נתניהו, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא ביטחון ישראל, ועל כך אובמה לא מתפשר. "אני לא רוצה לטפוח לעצמי על השכם", אמר הנשיא לתורמים היהודים. ואז טפח: "מעולם לא עשה ממשל אמריקאי למען ביטחון ישראל כמו שעשה הממשל הזה".
כך גם לוחשים יועציו בתדריכים לעיתונאים אמריקאים וישראלים. זו הטקטיקה, זה מה שנשמע מהממשל האמריקאי מעכשיו עד הבחירות, שהרי את המחלוקות אי אפשר להסתיר, את הטון הנרגן, לעתים נרגז, ביחסי שתי הממשלות אי אפשר לטייח, אבל ביטחון ישראל הוא החשוב ואותו קשה להכחיש ולסתור.
ממשלת ישראל ודאי לא תאמר למישהו שהממשל האמריקאי עושה פחות מכפי שהוא טוען, ולעיתונות אין כלים לברר אילו אמצעים בדיוק, איזה שיתוף פעולה חשאי בדיוק, מתקיים בין שתי המדינות.
לפני שבועיים פגש הנשיא אובמה את אהוד ברק בניו יורק. בישראל נערמו הררי ספקולציות: על מה דיברו ואיך דנו באיראן. אלא שלנשיא האמריקאי היה אינטרס לקיים את הפגישה, מלבד הצורך הידוע והברור בתיאום עמדות עם ממשלת ישראל. פגישה מצולמת עם ברק קולעת בדיוק לדרך התמודדותו של הנשיא עם שאלות טורדניות של מצביעים יהודים בנושא יחסיו עם ישראל. הוא מציג גישה שלפיה מבחינה מדינית יש מחלוקות, אך ביטחונית ארצות הברית היא משענת חזקה. והנה ההוכחה: אובמה וברק מתלחשים בניו יורק. הצביעו למועמד הדמוקרטי.
כבר שלושים שנה - מאז שרונלד רייגן הצליח לגנוב מג'ימי קרטר ארבעים אחוזים מהמצביעים היהודים בבחירות 1980 - שבכל סיבוב בחירות בארצות הברית קורה אותו דבר. המפלגה הדמוקרטית מגייסת מהיהודים כסף ותמיכה, ומציגה בשורותיה אלפי פעילים מרכזיים, אסטרטגים, סוקרים, מועמדים לבית הנבחרים ולסנאט, שרים לשעבר ולעתיד.
המפלגה הרפובליקנית, לעומת זאת, מאיימת שהנה, הפעם, היא הולכת סוף-סוף לשבור את הברית בין הבוחרים היהודים לדמוקרטים. כמעט בכל פעם נשמע האיום, כמעט בכל פעם נעשה ניסיון לממש אותו, ובכל פעם, מרייגן עד ג'ון מקיין של 2008, נרשמת אכזבה.
ואז, כמו בכל מערכת בחירות, נשמעים התירוצים: פעם זה מפני שלדמוקרטים יש מועמד יהודי לסגנות הנשיא (ג'ו ליברמן ב-2000) ; פעם זה מפני שלמועמד יש שם בעייתי
האמת היא שהיהודים מצביעים לדמוקרטים מסיבה פשוטה: הם דמוקרטים. הכי דמוקרטים מכל קבוצות האוכלוסייה האמריקאית. מאז שנות השלושים של המאה הקודמת הם לא החמיצו הזדמנות לבחור לנשיאות מועמד של המפלגה האהובה עליהם. מאז שנות השישים הם המשענת הכלכלית היציבה ביותר של המפלגה, מאז שבאו לחופיה הבטוחים של אמריקה הם מזדהים עם המפלגה שמייצגת את המיעוטים, את החופש המוחלט מדת (הם מיעוט דתי, וחופש מדת הוא חופש מנצרות) ואת ערכי השוויון הכלכלי (יהודים באו לאמריקה עם יותר משמץ של רקע סוציאליסטי).
מרבית יהדות אמריקה היא דמוקרטית משום שלרבים מחבריה ערכי המפלגה הדמוקרטית הם ערכים המייצגים יהדות. בכל מערכת בחירות עולה מחדש שאלת הקשר בין היהודים לישראל. זה המפתח שעמו מנסה המפלגה הרפובליקנית לפרק את הברית העוצמתית בין היהודים למפלגה הדמוקרטית. פעם אחת בלבד פתח המפתח את הדלת. זה היה במערכת הבחירות בין רייגן לקרטר. היהודים היו אמנם שבעי רצון מהסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם בין השאר בזכות מאמציו של הנשיא האמריקאי קרטר, אך עד שהגיעו הבחירות השלום כבר היה היסטוריה רחוקה, ולעומת זאת הקטטות בין ממשל קרטר לבין ממשלת מנחם בגין תפסו תשומת לב רבה. קרטר נתפס כמועמד לא ממש ידידותי לישראל, ובשל כך חלק מהיהודים הצביעו ליריבו.
מאז כשלו הרפובליקנים לזכות בחלק משמעותי מהקול היהודי. אך היהודים של סוף שנות השבעים אינם היהודים של היום. ישראל מוקמה אז הרבה יותר גבוה בסדר העדיפויות של המצביע היהודי-אמריקאי, בין השאר בגלל קרבת הזמנים לאקסטזה הגדולה של ניצחון מלחמת ששת הימים ולחרדה הגדולה של מלחמת יום כיפור. כיום רק חלק קטן מהמצביעים היהודים ממקמים את ישראל גבוה בסדר העדיפויות הפוליטי שלהם, חלק קטן עוד יותר מהצעירים היהודים מחשיבים את ישראל כגורם מכריע בשיקולי הקלפי שלהם.
ממילא, כל עוד אינם מזהים הבדל תהומי בין שתי המפלגות הגדולות ביחס לישראל, כל עוד הם משוכנעים שהן הדמוקרטים והן הרפובליקנים יישארו ידידותיים לישראל, אין ליהודים סיבה להתמקד בגורם הישראלי. הם מצביעים כמו כל האמריקאים. לפני שמונה שנים על מלחמה (בעיראק) ועל מחדלים (סופת ההוריקן "קתרינה"), לפני ארבע שנים על כלכלה (המשבר הגדול של ערב הבחירות), לפני עשרים שנה שוב כלכלה (זו הכלכלה, טמבל, כאמרת הבחירות המוכרת של מחנה קלינטון), לפני 12 שנה על עייפות החומר (אחרי שמונה שנות קלינטון,עם פרשיותיהן הבלתי נגמרות), ובכל השנים הללו רוב היהודים מצביעים לדמוקרטים. פעם קצת יותר (גור-ליברמן),פעם קצת פחות (קרי, אדוארדס).
מבחינת הקול היהודי, שנת 2004 הייתה שנה של תקוות עבור המפלגה הרפובליקנית. זו הייתה שנה קשה מבחינה פוליטית, שכללה מלחמה מסתבכת בעיראק, וממשל שלובש צורה ימנית וניצית מאוד. זה לא בדיוק היה מה שהנשיא בוש הבטיח לציבור כשהתמודד בבחירות הקודמות. מתקפת הטרור הקטלנית של ספטמבר 2001 שינתה את בוש ואת ממשלו.
הבוחרים האמריקאים הגיבו כצפוי: תחילה בהתכנסות סביב הנשיא היוצא למלחמה - כך הצליחו הרפובליקנים לזכות בקולות רבים בבחירות לקונגרס של נובמבר 2002 - ואחר כך בחזרה לעמדות המוצא. מועמדם לבחירות, הסנטור ממסצ'וסטס ג' ון קרי, הלם בנשיא בכל הזדמנות. הוא כינה אותו כושל, קיצוני, בלתי ראוי, הכל אמר עליו. רק על דבר אחד לא הצליח לערער: בוש הוא ידיד אמת של ישראל.
ידידות האמת הזאת, שהתחזקה לנוכח האינטרס המשותף בלחימה בטרור, התפתחה בקרב פעילים רפובליקנים לאשליה מתוקה. הפעם, הם אמרו, היהודים יצביעו למועמד הרפובליקני. לא כולם, כמובן, אפילו לא רובם. השערות מופרכות כאלה אין לאף אחד. אבל אולי יצליחו לכרסם ברוב היהודי דמוקרטי, אולי יצליחו לעבור את משוכת 30 האחוזים, ויש שהפליאו לפנטז: ארבעים אחוזים.
כמו אז, עם רייגן ב-1980. המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי לא היה יכול להצביע על פעילות מיוחדת למען ישראל. בשנותיו בסנאט האמריקאי היה ידיד אך לא קרוב במיוחד. במסע הבחירות שלו העלה כמה שאלות על התבונה שבבניית גדר ההפרדה בין ישראל לפלסטינים. שאלות שנאלץ לסגת מהן במהירות תוך כדי שיגור הבהרות בדבר כוונותיו האמיתיות, וגם שיגורו של אחיו של קרי לישראל. הוא היה השליח שאמור להרגיע את הישראלים, וכמובן גם את אוהדי ישראל באמריקה, ולהסביר שגם הנשיא קרי יהיה ידיד.
כידוע, קרי לא עמד מעולם לבחינה של ההבטחה הזאת. אבל לא בגלל המצביעים היהודים. אלה התייצבו ביום הבחירות, כרגיל, ושלשלו לקלפי את הפתק הרגיל. הידידות של בוש לישראל הספיקה כדי להוסיף לו כמה אחוזים לעומת מה שקיבל בבחירות 2000, אבל לא מעבר לזה.
בבחירות אמצע הקדנציה של 2006, שהיו ממילא בחירות של ניצחון דמוקרטי סוחף, שוב ניסו הרפובליקנים להסביר לבוחרים יהודים שהמפלגה הדמוקרטית פחות טובה לישראל, ושוב גילו, אולי פחות בתדהמה, שמרבית היהודים מגיבים לטענה הזאת באחת משתי דרכים: או שהם חשבו שהיא לא נכונה, או שפשוט לא כל כך היה להם חשוב מי טוב יותר לישראל.
בחירות 2008 היו הארוכות ביותר, היקרות ביותר וגם מן המרתקות ביותר בתולדות ההיסטוריה של הנשיאות האמריקאית. במפלגה הדמוקרטית התייצבו למבחן שני מועמדים מובילים - ברק אובמה והילרי קלינטון. רוב היהודים העדיפו בתחילה את קלינטון, המוכרת להם, אבל הסדקים לא איחרו להגיע. יהודים צעירים, אורבניים, ליברליים מאוד, נטו לאובמה, לחידוש הגדול של בחירה במועמד שחור, לקסם שבשחרור החברה האמריקאית מאחת המועקות הגדולות ביותר המלוות אותה מאז היווסדה.
כך, ממדינה למדינה, מקרב פוליטי למשנהו, לצד הקולות של כלל האמריקאים נספרו גם קולות היהודים. בתחילה הם הלכו עם קלינטון, אך ככל שחלף הזמן והתרבו המרוצים, רבים מהם התחברו למועמד המרגש יותר. היהודים במסצ'וסטס הצביעו עבורו, כך גם בקונטיקט ובקליפורניה. פערים לא גדולים בדרך כלל, ובכל זאת כאלה המצביעים על פער דורי. מבוגרים חדשנים הלכו עם קלינ- טון. צעירים נסערים רצו עם אובמה.
ישראל שימשה כלי בידי אוהדיה של קלינטון, ובמסגרת קמפיין מפה לאוזן נגד המועמד שרבים מהיהודים חשדו שהוא בכלל מוסלמי חלילה, או עוין לישראל (יש לו חברים פלסטינים), אובמה נשא חטוטרת בדמות המטיף הנוצרי ג'רמיה רייט, שבכנסייה שלו בילה אובמה ימי ראשון וחג. רייט איננו ידיד ישראל ואף נתפס באמירות אנטישמיות ממש. דעותיו על ישראל דומות יותר לאלה של מחמוד אחמדינג'אד מאשר למה שמקובל בקרב פוליטיקאים אמריקאים. שנה לפני הבחירות, וגם חצי שנה לפני הבחירות, עוד היה אפשר להניח שאולי הפעם המצביעים היהודים יחליטו לבטא את החשדנות הזאת בהצבעה לא שגרתית, באחוזים גבוהים יותר למפלגה הרפובליקנית.
עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות כך נמלכו גם החשדנים בדעתם. אובמה, בקמפיין יעיל ומסודר, שלח שליחים - כן, בעיקר יהודים - לקהילות ברחבי ארצות הברית. להרגיע, להסביר, לרכך. הוא הבטיח להיות ידיד לישראל, אך בעיקר הזכיר ליהודים שהצבעה בבחירות איננה רק הצבעה בנושא הישראלי. יש גם כלכלה שצריך לחשוב עליה, ביטוח בריאות והמלחמה בעיראק. רוב מוחלט מיהודי ארצות הברית התנגד למלחמה בעיראק מראשיתה, כך שאובמה נהנה מקרדיט גדול, שהרי גם הוא היה מראשוני המתנגדים לה.
בהתבטאויות נחרצות, ברורות, הבטיח אובמה לבוחרים היהודים כי ישמור על ביטחונה של ישראל לא פחות מכל מועמד אחר. כך בעצם הוא נטרל את השאלה הישראלית והזיז אותה מסדר היום של מרבית הבוחרים היהודים. ומרגע ששכנע את מרביתם שאיננו מתכוון להיות נשיא עוין לישראל, נפתחה הדרך לרוב המשכנע של יהודים שהצביע עבורו. לא 78 אחוז כפי שמקובל לחשוב, אלא קרוב יותר ל-75 אחוז (ניתוח מפורט של הצבעת היהודים נמצא בהכנה אצל כמה מומחים שמפאת קוצר זמן עוד לא פרסמו אותו במלואו). יריבו ג'ון מקיין הסתפק באחוז מצביעים דומה לזה שקיבל בוש ב-2004. היהודים הנוטים לרפובליקנים - לערך אחד מארבעה.
לפני שבועיים נאספו המועמדים הרפובליקנים, למעט רון פול הבדלני, ליום ארוך של נאומים בוועידת היהודים הרפובליקנים. היו שם ניוט גינגריץ', מיט רומני, ריק פרי, מישל בקמן ריק סנטורום. לחלקם יש יכולת לנצח גם את אובמה, וחלקם לא יכולים לנצח אפילו בקרב על המועמדות.
למשך כמה שעות התמקדו שם בשאלה מי מהם יתמוך בישראל יותר, מי יגן עליה יותר, מי ידבר נגד איראן בטון תקיף, מי ימהר להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, מי יבקר. יש יהודים שתורמים למפלגה הרפובליקנית, יש גם כאלה שמצביעים למועמדים רפובליקנים. רובם יהודים אורתודוקסים או יהודים שבאו בגל ההגירה האחרון ממדינות ברית המועצות - חלקם ישירות וחלקם דרך ישראל.
היהודים הרפובליקנים העלו פרופיל בעשור האחרון. הם תקיפים יותר, בולטים יותר, מנהלים קמפיין, לעתים בוטה, נגד המפלגה היריבה. ישראל, בין אם יש לה עניין בכך ובין אם לאו, היא כלי משחק פוליטי עבורם. את הכלכלה של אובמה מנגחים כל הפלגים של המפלגה הרפובליקנית, גם את ביטוח הבריאות. אבל כשמדובר בישראל, יש ליהודים קול חזק יותר מכפי שיש לאחרים, וכשמדובר באובמה, שוב נדמה להם שיש להם סיכוי לכרסם בתמיכת היהודים המסורתית במפלגה הדמוקרטית.
נכון, זה לא בדיוק הצליח ב-2004, אבל אז בוש היה הנשיא והמצביעים היו נגדו בגלל עיראק. נכון, זה גם לא הצליח ב-2008 למרות ג'רמיה רייט ולמרות החשדות. אבל גם אז בוש היה הנשיא, ולרוב המצביעים פשוט נמאס משלטון רפובליקני.
הפעם הסיפור אחר. החשדות נגד אובמה כבר אינם רק חשדות. הוא הנשיא, ולדידם של הרפובליקנים החשדות התממשו לכדי מדיניות של לחץ ועימות עם ממשלת ישראל. הוא הנשיא, וגם הכלכלה בצרות, כך שממילא הבוחרים פתוחים לשינוי. הסקרים שוב עושים לרפובליקנים נעים בגב. תמיכת היהודים באובמה התייצבה על 60-50 אחוזים, אבל כשמדובר במצביעים יהודים זה אחוז די נמוך.
בעצם תמיכת היהודים באובמה צללה ביחס דומה לצלילה שנרשמה במגזרי הצבעה אחרים. אם תישאר ברמה הזאת, אולי הפעם יצליח מועמד רפובליקני לעבור את סף שלושים אחוזי התמיכה, ולרפובליקנים זה יהיה הישג. לעומת זאת לדמוקרטים זו תהיה מכה. לא בהכרח אלקטורלית, אלא מורלית.
האם כל זה אכן יקרה? יכול להיות, אבל יש עוד שנה שלמה עד הבחירות. עוד הרבה אירועים בדרך, עוד הרבה תקלות ותהפוכות. חשוב לזכור עוד משהו: למפלגה הרפובליקנית אין עדיין מועמד. בשבוע הבא, במדינת אייווה, המצביעים הרפובליקנים מתחילים בהליך הבחירה, וכרגע, לפחות במדינה הזאת, המוביל הוא לא אחר מאשר רון פול הבדלני, מועמד הרבה פחות ידידותי לישראל מאשר אובמה, כפי שיסכימו גם היהודים הרפובליקנים שהדירו אותו מהשתתפות בוועידתם. הנה, כבר אפשר לדמיין קמפיין דמוקרטי שסופו מפח נפש נוסף למפלגה הרפובליקנית: אנחנו תומכים בביטחון, הרפובליקנים בוחרים ברון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם