בפאתי בית שמש
שנאת החינם המאיימת להחריב את בית שמש, החלה כבר בשנת 1883. במקום טור דעה על הדרת נשים, סיפור מעשה היסטורי
בסמוך לבית שמש ישבה עד מלחמת השחרור המושבה הר טוב. במקור החלה אותה מושבה כיוזמה של המיסיון האנגלי בירושלים. מומר בשם מוזס פרידלנדר רכש ב-1883 את אדמות הכפר ערטוף ושיכן עליהן משפחות יהודיות עניות בתקווה שעם הזמן ימירו את דתן. רק שלוש משפחות התנצרו.
שאר המשפחות קיימו אורח חיים יהודי, התפללו בבית הכנסת, אך נאלצו לפי החוזה להאזין למיסה שבועית. כעבור שלוש שנים ננטש היישוב, ועל אדמותיו התיישבו עולים יהודים מבולגריה.
להחלטת המיסיון ליישב יהודים בהר טוב קדם אירוע נורא בירושלים. הסיפור נמצא לי בבלוג המופלא של עודד ישראלי, "סיפורי ארץ ישראל, מצבות מדברות", והוא מבוסס על דיווחים בעיתון "החבצלת" מאת הרב דב פרומקין.
בחלקת הפרושים בהר הזיתים ניצבת מצבתו של מאיר אפטר, זיכרון דומם לזעזוע שהסעיר את היישוב הישן ב-1883. לקראת סוף המאה ה-19, לאחר רצח הצאר, נערכו פוגרומים ביהודי דרום-מערב רוסיה, "סופות בנגב". בעקבותיהם החל גל הגירה של יהודים. רובם נדדו לארצות הברית. אלפים בודדים ביקשו להגיע לארץ הקודש, ביניהם כמה מאות פליטים, עניים מרודים, נפשם וגופם מעוני פוגרומים.
בירושלים לא חיכה להם סל קליטה, אלא עוני ומחסור. כספי החלוקה של הכוללים לא הספיקו עבורם. באותה שעה קנה אותו פרידלנדר חלקת אדמה, קבע בה מחצבה והזמין פועלים יהודים ללא מגבלת גיל, כושר גופני או ידיעת המקצוע. השכר היה הוגן.
המחצבה העניקה פרנסה ללא מעט יהודים עניים. אלא שאז החלה לרחוש השמועה שאותו פרידלנדר אינו אלא יהודי מומר, ושמאחורי העסקת היהודים עומד המיסיון. ראשי היישוב הישן דרשו מהפליטים להפסיק לאלתר את עבודתם ב"בית המסיתים". הפליטים סירבו לוותר על פרנסתם, על פת לחמם.
הוכרזה מלחמה, כינו אותם ה"פרידלנדרים", " פריצי בני עמנו, חלאת הלאום הישראלי, פליטי ארצם ופליטי מין האדם". בהוראת הרבנים החרימו אותם ואת רכושם, ונגזר עליהם הנורא מכל עבור יהודי מאמין - רבה האשכנזי של ירושלים הרב שמואל סלנט אסר לקבור את מתיהם בקבר ישראל.
באותו קיץ הכו בעיר המגפות-הקדחת והטיפוס. אחד מילדי הפליטים נפטר. האב הלך אל ביתו הצנוע של הרב שמואל סלנט בחצר בית הכנסת "החורבה" והפציר ברב לפנים משורת הדין לקבור את בנו. "לשווא עמלך וכל עוד לא תסור מפתח בית המיסיון, הינך מובדל מעדת השם, ואיש לא ישים לב לבקשתך", הייתה התשובה.
"אם כך", ענה לו הפליט הכאוב וההמום, "אבוא עם חבריי ולמרות רצונך אקבור את בני שמה - ויראו העוברים ויבושו". כעבור זמן קצר הסתערו עשרות פועלים מרי נפש, פליטי הפרעות באוקראינה, על ה"חורבה". למזלו של הרב סלנט הוא לא היה במקום. המאבק התפתח לכדי פרעות ממש. אבנים, מקלות, זקנים תלושים. ואז אירע האסון. מהקומה השנייה הושלך כד חרס כבד על ראשו של מאיר אפטר, שמש הרב שנפצע פצעי מוות.
ביום שבו הובא לקבורה ר' מאיר נקבר גם הילד בן ברוך ב"ר יצחק נזר מפינסק. שגריר אוסטריה ביקש, לפנים משורת הדין, כי לא יעכבו את קבורתו. בקשתו מולאה על ידי מנהלי חברה קדישא. רק אדם אחד הואשם על ידי המשטרה בהטלת הכד ובהריגת השמש. הוא הועמד למשפט, נמצא חייב ברצח בכוונה תחילה ונידון ל"לימן", דהיינו , לעבודת פרך.
על פי "החבצלת", לפני שיצא לריצוי עונשו הובא האסיר על פי בקשתו אל ה"חורבה" כשהוא מלווה בסוהריו, כדי להיפרד מספרי התורה הקדושים. הוא ניגש אל ארון הקודש, פתחו והכניס ראשו לתוכו. נשמעה אנקת בכי כבוש.
האסיר נשק לספרי התורה כמה פעמים. סגר לאטו את ארון הקודש, פרס עליו את הפרוכת והלך לאחור בלא שהסב פניו מארון הקודש. הנמצאים נדמו, עיני כל הושפלו. שנאת חינם, אם כן, הובילה אז לתוצאות הרסניות. סביר מאוד להניח שכך יקרה גם היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם