מעשים, לא מאמרים
קיצוניות דתית לא תוכנע באמצעות מגננה תקשורתית. דרוש כאן אומץ פוליטי, יש הרי פתרונות שיכולים להציל את המדינה מעצמה
הצדק עם הזעם הקדוש, כמובן, אך אם אבותינו החלוצים והעולים היו קוראים את המאמרים הללו, הם היו חושבים שהשתגענו; הם באו לארץ ישראל כדי לבנות, ואכן בנו, מדינה וחברה מתקדמת שבה נשים זכו למקום שווה יותר, בשעתו, בהשוואה לאירופה או לארצות הברית. עכשיו אנחנו נשבעים לא לאפשר הפרדה על רקע מגדר. בהמשך אולי נישבע למנוע עוד מקרים של סקילת נשים באבנים. שוב ייכתבו מאמרים חוצבי להבות.
הנקודה היא ברורה: צדקת הטיעונים נגד התפשטות הקיצוניות הפונדמנטליסטית איננה מסתירה את העובדה העצובה של קיומנו הנוכחי. העובדה הזו, בפשטות, היא ההתפשטות של הפונדמנטליזם ועוד מהזן הנחות ביותר, החל בנשות הטליבאן, דרך הקמת התנחלויות בירדן או פוגרומים בבסיס צה"ל וכלה בהדרת נשים.
מאמרי מערכת שקוראים לממשלה לבלום את התופעות המסוכנות הללו הם מובנים בהחלט - אך הם מעידים אלף מונים על החרפה שאליה נקלע הרוב הישראלי. תמיד במגננה, תמיד מצפה לאיזו התפתחות שלילית מטורפת אחרת של גורמי קיצון; וכאשר הוא כבר נעמד על רגליו האחוריות, מיד קופצים מגלגלי העיניים, ממתיקי השפתיים וזורעי הכזבים שמנסים "להשכין שלום". תכליתם - והם מצליחים בכך - להרדים ולהשתיק את הרוב עד שזה כבר לא יהיה רוב.
המערכת הפוליטית המנוונת איננה אמיצה מספיק להתמודד בכנות עם התופעות הללו. התמודדות כנה איננה הורדת שלטים שיוחלפו באחרים בתוך שבוע-שבועיים, כאשר הסערה התקשורתית תדעך. התמודדות כנה איננה עוד הצהרה של ראש הממשלה-אלוהים יודע שהיו מספיק כאלה. פתרון הבעיה איננו נעוץ בקלישאות של גינוי. הפתרון מתחיל בזיהוי מדויק של הבעיה וממשיך בהצעתם של פתרונות.
הבעיה היא שמדינת ישראל מגדלת, מטפחת ומרחיבה סקטורים אידיאולוגיים ששמו להם למטרה לחסל את הדמוקרטיה שהיא יסודה. עבורם, הפרויקט שהוא מדינת ישראל הינו רק כן השיגור לפרויקט אחר. דמוקרטיה והרוב הישראלי הנוכחי אינם חלק מהתוכנית; הם רק האמצעי להשגת המטרה. כולם יודעים מה הם הסקטורים הללו, וכולם יודעים
אי אפשר לומר שכולם יודעים מה צריך לעשות. אבל רבים מאוד מהפוליטיקאים שלנו מבינים היטב את המשמעויות. לפני כמה שנים הזהיר אותי פוליטיקאי בכיר, בשיחה שלא לציטוט, ש"ישראל כולה תהפוך לירושלים. ענייה, חרדית, קיצונית יחסית. ירושלים היא רק הדוגמה למה שיקרה בישראל כולה".
ישראל צריכה להפסיק להשקיע את כספי המסים של הרוב העובד והמשרת בגידול גידולי פרא ששואפים לרסקה. ישראל היא מדינה שמעודדת לידה באורח יוצא דופן בעולם, ויחס של שמונה ילדים במשפחה הוא יחס שגורר אחריו עוני. ממשלה נורמלית לא מעודדת עוני משום שעוני הוא הבסיס, בין היתר, לקיצוניות.
המסקנה היא שקצבאות הילדים חייבות להיחתך דרמטית. אם למעלה מ-50 אחוז מילדי כיתה א' הם חרדים וערבים, מי אמור לשרת בצה"ל בעוד 12 שנים? למעלה ממחצית המתגייסים יהיו פטורים. הנתון הזה לבדו ממחיש כיצד באמצעות קצבאות ילדים מבצעת ישראל אקט התאבדותי.
תקציבים לרבנים ולישיבות שמשחקים עם רעיונות מסוכנים של היתרי הריגות גוי וכו' - ייקטעו. תקצובי השיא לישיבות החרדיות ולכוללים ייפסקו. תוכניות הליבה ייושמו בכל בית ספר שמקבל שקל אחד מהמדינה, ותתבצע הרחבה נדיבה של החינוך הממלכתי. ייקבע מספר מקסימום של בחורי ישיבה שתורתם אומנותם.
הפוליטיקאים צריכים גם לדעת לנהוג באומץ כדי לשלב אוכלוסיות בחזרה במעגל העובד. לדוגמה, להתיר לחרדים לצאת לעבוד גם ללא צבא בשלב הראשון, ובכך למנוע מבחורי ישיבה להישאר בה רק למראית עין.
קיצוניות לא תוכנע באמצעות מגננה תקשורתית. דרוש כאן אומץ פוליטי. הרוב הישראלי יכול להמשיך בשיח העלוב של ההספד העצמי והשבועה שהקו האדום הזה או הקו האדום ההוא לא ייחצו. סוג הדיבור הזה נכשל. עדיף שניטול את גורלנו בידינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם