שלא יעבדו עליכם
אנחנו לא בסקנדינביה, אין כאן שוויון ואף מעסיק לא באמת רוצה עובדת מעל גיל 50. על כמה דברים שכל הנחמיה שטרסלרים צריכים לדעת
מסתבר שנשים נשואות, עובדות ולא עובדות, מקדישות 80 אחוז מזמנן לעבודות הבית ולטיפול בילדים. בספרה "תחזוקת בעל", על "משמעותם האמיתית של נישואים", מפרטת מאוסהרט את הרשימה הארוכה של העבודות "השקופות" שנשים עושות במרחב הביתי והמשפחתי. העבודות שלא רק שאינן מתורגמות לכסף אלא גם סוחטות אנרגיה ומתישות מבחינה רגשית. ומי שרוצה להבין מה מסתתר מאחורי הפלקט העליז שמוכרים לנו על בית עם רעפים אדומים, דשא ירוק, שני ילדים וכלב, או לסירוגין דירת שלושה חדרים - מוזמן לקרוא את "תחזוקת בעל", שבו היא מתארת את היומיום הסיזיפי סביב הטיפול בגופם של הגברים, בנפשם ובאגו שלהם. מי יגן על הגברים?
אם חבורת חייזרים תנחת כאן, היא תחזור עם דוח על תושבי כדור הארץ שלפיו כל סוגי בני האדם חיים בנוסחה שאפשר לסכם אותה כעבודה תמורת כסף, להוציא זן אחד שקורא לעצמו "נשים". אלה עובדות עבודת פרך שאינה מתוגמלת, שהן קוראות לה "אהבה". " אני אוהבת אותך" תגיד האישה ותגהץ לבעלה חולצה, אתם מכירים גבר שיגהץ לאשתו חצאית ויאמר אותו משפט?
נוסף לעבודות הבית לוקחות הנשים אחריות על הצרכים הרגשיים של הבעל, על הטיפול בילדים, כדי שהוא יוכל ליהנות מזמן איכות בחברתם )ספורט וטלוויזיה(, משגיחות על הרווחה הגופנית שלו (אוכל בריא, טיפול רפואי), דואגות להכין ארוחות על פי טעמו, תיאבונו ולוח הזמנים שלו, לשמור על היחסים עם המשפחה המורחבת שלו, לצחוק מהבדיחות שלו (בדוק), ו"לשקף אותו באופן כפול מגודלו האמיתי" כששניהם בחברת אנשים אחרים. וזאת רשימה חלקית בלבד.
רוב הבעלים, כותבת מאוסהרט, תופסים את המצב הלא סימטרי הזה כמצב "הוגן", כלומר נורמטיבי. ולרוע המצב גם נשים רבות תופסות אותו ככזה.
ועל סטיית התקן הזאת שארזה את עצמה בפנים נורמטיביות נשען נחמיה שטרסלר כשצעק השבוע צעקת קוזאק נגזל ב"הארץ" תחת הכותרת "מי יגן על הגברים", ובו הוא מדבר על אפליה
זה מזכיר לי בדיחה קצת אכזרית שנשים מספרות זו לזו: אישה אחת ניגשה לנחם את חברתה באומרה כמה היא מצטערת על פטירת בעלה, וחברתה ענתה לה: "את טועה, יקירתי, הוא מת, אני נפטרתי".
הסרקזם הזה, כנראה, לא יצחיק הרבה גברים, אבל לנו הנשים מותר לצחוק על השטרסלרים שדורשים שוויון חובות לנשים לפני שיש להן שוויון זכויות בנושא דחיית גיל הפרישה לנשים כמו בכל נושא אחר.
במאמר מנומק היטב, שכדאי לשטרסלרים ולשאר הקוזאקים הנגזלים לקרוא סביב סוגיית גיל הפרישה לנשים, כתבה ברברה סבירסקי ממרכז "אדווה" ו"פורום נשים לתקציב הוגן", שלא תמיד השוויון הפורמלי מוביל לשוויון מהותי, לעתים הוא דווקא משמר את אי השוויון. רק כאשר שכר הנשים ישתווה לשכר הגברים, ורק כאשר דפוסי התעסוקה של נשים וגברים יהיו דומים (נשים כזכור מרוויחות שליש פחות מגברים באותה משרה בדיוק), רק אז, כותבת סבירסקי, יגיע הרגע להשוות גם את גיל הפרישה.
אני זוכרת פאנל שהנחיתי ובו גם ראיינתי מנכ"לים של חברות גדולות ושאלתי אותם, איך הם מסבירים את העובדה שהם מעדיפים לקבל לעבודה נשים צעירות שסיימו את שירותן הצבאי, שעשויות בכל רגע לארוז את התרמיל להודו, או להתחתן, או ללדת, או לנסוע בעקבות בעליהן, או שלא כדאי להן לצאת לעבודה כי הן מרוויחות פחות מהמטפלת, ששכרה לא יכול להיחשב כהוצאה מוכרת. וכל זה במקום לתת את העבודה לנשים בנות 55 שיש להן זמן, ידע, מסירות, ניסיון, ובעיקר - הן פנויות הרבה יותר מנשים צעירות כי הילדים כבר גדולים.
המנכ"לים גירדו את ראשיהם במבוכה עד שאחד מהם העז להגיד שמזכירה צעירה )עדיף בלונדינית( מעלה את קרנו של הבוס בישיבות המנהלים. כלומר, אחת הסיבות לכך ששיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה יורד בצורה מובהקת עם עליית הגיל, הרבה יותר מזה של גברים, היא הדרישה הלא כתובה המתייחסת למגדר, גיל ומראה חיצוני.
שיעור ההשתתפות, כתבה סבירסקי, בכוח העבודה האזרחי של נשים בנות 64-55 הוא 53 אחוז. נמוך הרבה יותר מזה של גברים שעומד על 72 אחוז. כלומר דחיית גיל הפרישה מ-62 ל-64 משמעה עוד שנתיים ללא שכר וללא קצבת זקנה ופנסיה תעסוקתית. פרישה מוקדמת, מסכים גם שטרסלר, פירושה חיי עוני. רק שהקריטריון שלו למושג פרישה מוקדמת לא מביא בחשבון פרמטרים מגדריים שחלים על נשים ולא על גברים, שלא נדרשים להיות גם חתיכים בגיל 58.
טיעון אחר של שטרסלר שמתייחס לעבודה הפיזית הקשה של גברים ישראלים משעשע לא פחות מהדרישה שלו להשוות את גיל הפרישה בישראל לזה הנהוג בארצות סקנדינביה. רק השבוע הגיש מזכיר ארגון מגדלי הירקות מאיר יפרח תלונה לארגון ה-OECD נגד ישראל, משום שלטענתו המס הגבוה על עובדים זרים לא יניע מעסיקים להעסיק גברים ישראלים שכל המאמצים להעסיק אותם בחקלאות כשלו. גברים ישראלים לא מוכנים לעבוד עבודה פיזית קשה. נקודה.
מי כן מוכנות לעבוד 12 שעות ברציפות, פלוס שלוש שעות בדרכים, שעה וחצי לכל כיוון, בתנאים קשים שרק התאילנדים עומדים בהם, ובחריצות שאין מחלוקת עליה? מאות נשים ערביות ישראליות, שמשוועות לעבוד בחקלאות ומוכנות להקריב כל דבר שיידרש אם תינתן להן העבודה. בשכר מינימום. פחות מזה של התאילנדים. רק שיאפשרו להן. הנשים הישראליות עומדות בסולם ההיררכיה מתחת לגברים התאילנדים ובמרחק גדול מהגברים הישראלים.
מדובר במאות נשים, כולן רשומות בעמותת "מען" ומוכנות להתייצב מחר לעבודה. על הגברים הישראלים שעובדים "עבודה פיזית קשה", בלשונו של שטרסלר, לא שמעו בשנים האחרונות לא בענף החקלאות, לא בענף הבינוי ולא באף ענף אחר.
ואם אתה בוחר להביא את סקנדינביה כדוגמה, שטרסלר, בוא נשווה קודם את התנאים שלהם לשלנו: השוויון המגדרי בשוק העבודה, במרחב הביתי, בפרלמנט, ובעיקר בתרבות לא פטריארכלית, שרוחשת לנשים כבוד ומעניקה להן זכויות השוות בדיוק לאלה של הגברים. רק מקו האפס הזה אפשר להתחיל לדבר על חובות שוות. את זה אפילו אלוהים היהודי מבין כשהוא מאפשר לנו לחיות עוד ארבע שנים של שקט פנסיוני אחריכם.
shabat@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם