זילות שואה המונית
גם במאבקים הסוערים והאלימים ביותר בין החרדים לחילונים בירושלים לא ראיתי שנאה כזאת כלפי "המדינה, המשטרה והתקשורת"
פה ושם צעק ו'נאצים' על השוטרים, אבל לא ראיתי מאות אנשים עונדים טלאי צהוב, מאלצים את ילדיהם להרים ידיים בכניעה כמו באושוויץ, מעמיסים חרדים על משאית במדי אסיר מפוספסים ומניפים שלטים שבהם הם מכריזים על "הציונאצים".
לא ראיתי גם שנאה כזו כלפי "המדינה, הממשלה, בתי המשפט, המשטרה, התקשורת והצלמים", שאותם כרך בנשימה אחת המפגין מאיר, שחבש שטריימל גדול והנהיג לידו חבורת צעירים חדורי איבה. "אני מרגיש כמו בשואה", הוסיף מאיר, והניף ידיו כלפי מעלה. "רודפים אותנו בגלל יהדותנו, ממציאים עלינו כינויים, מסיתים נגדנו ציבור שלם. אין הבדל בין מאה שערים ובין הגטו".
העדה החרדית לא ניסתה אתמול לעורר הבנה ואמפתיה לעמדות שלה, אלא להמשיך את הקו הבדלני ולהתנתק עוד יותר מהציבור האזרחי שתקף אותם על הדרת הנשים בשכונות החרדיות ובכלל. הרב אריה שכטר, שנחשב בעדה כ"רב משפיע" ציטט בקול בוכים את הרב מבריסק שקבע כי "הציונים מסוגלים לשפיכות דמים".
שכטר קרא "להחזיר את החומות בינינו ובין הציונות". סביר להניח כי השימוש במוטיבים של השואה עשו עבורו היטב את עבודת ההפרדה. את הזעזוע הזה אי אפשר יהיה למחוק בקלות.
ובכל זאת, יש לי תחושה שהזוועה בכיכר השבת אתמול הרתיחה הרבה אנשים, ביניהם חרדים שניגשו לשוחח איתנו, על אפם ועל חמתם של שליחי העדה החרדית שאיימו עליהם באידיש ש"לא לומר מילה לתקשורת הטמאה". הם הסתייגו מהמחזות על הבמה בכיכר, אבל מחו, אולי בצדק, על העליהום התקשורתי שנעשה "בגלל טיפש אחד שירק על ילדה בבית שמש". הם לא הבינו את הפרופורציות. "תפסיקו. אתם שהופכים אותנו לקיצוניים", התחנן האברך יצחק.
הגיבור הגדול של הפגנת אמש בכיכר השבת לא היו הציוניים, לא החילונים וגם לא השוטרים. מדובר בשמואל וייספיש, חתן האירוע. וייספיש זה נשפט לשנתיים מאסר אחרי שהצית את החנות ספייס ליד כיכר השבת, שהעיזה למכור מכשירי MP4 לנפשות החרדיות התועות.
"אשריך שנתפסת על דברי תורה. עליך גאוותינו", קראו הדוברים בשבחו של וייספיש, שמחר יתחיל לרצות את עונשו. "אני שמח על הזכות הזו", התגאה וייספיש בדבריו.
את הדרך למגרש הרוסים יעשה וייספיש מחר על כתפי המשטמה המתפרצת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם