מבצע העשור
בדיוק לפני עשר שנים השתלטה השייטת על האונייה "קארין איי", הטביעה את אמינותו של ערפאת ושחררה את צה"ל מהגנה למתקפה
מבין שלל המבצעים של צה"ל, או לפחות אלה שמייחסים לו בעיתונות הזרה מאז ראשיתו, מתבלטים לדעתי ארבעה מבצעי ענק ארוכי טווח שהדהדו ברחבי העולם: מבצע אנטבה ב-1976 לשחרור בני הערובה החטופים; הפצצת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981; ההשתלטות על האונייה "קארין איי" (שכונתה "תיבת נוח"); ולפי מקורות זרים - הפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007.
מתוך ארבעת המבצעים האלו, "תיבת נוח" הוא יוצא הדופן מהבחינה האופרטיבית. שלושת המבצעים האחרים נשענו על בסיס של מודיעין טוב (הכי פחות טוב היה באנטבה) ותכנון מדוקדק. הביצוע של שלושתם היה פחות או יותר על פי התכנון. גם מבצע "תיבת נוח" התבסס על מודיעין טוב (של כל הגורמים במודיעין חיל הים בראשותו של תת-אלוף יחזקאל משיטה) ותכנון מדוקדק, אם כי קצר ימים.
אולם הביצוע היה שונה לחלוטין מהתכנון באופן דרמטי, והוא התרחש במפתיע באלתור "מהסרטים" וסמוך מאוד לזמן ההשתלטות על האונייה. יש להוריד את הכובע בפני מפקד חיל הים דאז, האלוף ידידיה יערי, הרמטכ"ל שאול מופז וראש הממשלה אריק שרון שאישרו את האלתור הדרמטי, אך יש להוריד לפחות שני כובעים נוספים בפני אבי רעיון האלתור והמבצע שלו (אז תת-אלוף, מאוחר יותר אלוף), אלי מרום, הידוע בכינוי "צ'ייני", ובפני כל לוחמי השייטת ואנשי חיל האוויר שידעו לממשו בצורה הטובה ביותר.
פרשת מים, תרתי משמע
במה דברים אמורים? התכנון היה שכוח של שייטת 13 יפליג בחשאי מאילת לנקודה הנמצאת כ-40 ק"מ מדרום לשארם א-שייח', במרחב הימי שבו נפגשים בים סוף מפרץ אילת ומפרץ סואץ. שם יחכה הכוח במארב לאונייה "קארין איי" העושה דרכה צפונה בים סוף, יעצור אותה, יעלה עליה ויביא אותה לאילת. כוח השייטת, בפיקודו של צ'ייני, שממש באותם ימים מונה לראש מספן ים, המתין באילת לפקודה לנוע לעבר מקום המארב.
עם זאת, באותה העת התברר לצ'ייני כי על פי תחזית מזג האוויר לים סוף, היום שבו הכוח היה אמור לחכות במארב לאונייה עמד להפוך לגיהינום של גלים (צל"ש לחזאי, בני "מטרו" בן פורת ז"ל). שיטת המארב ירדה מהפרק.
מה עושים? נותנים לאונייה לחמוק? צ'ייני הגה את הרעיון "המשוגע": מקדימים לצאת מאילת, מגיעים לים סוף כשהוא עדיין שקט, מתחילים לדהור דרומה ואחרי כ-100 מייל "נתקלים"
באונייה העולה צפונה, משתלטים עליה בחשאי תוך כדי הפלגתה, וכל זאת בסביבות השעה ארבע-חמש בבוקר, 3 בינואר.
הסערה האיומה הייתה עתידה לפרוץ שעתיים לאחר מכן. הסיכון היה עצום: מקום ההשתלטות הצפוי היה מחוץ למעטפת המבצעית של חיל הים וחיל האוויר באותו זמן, על כל המשתמע מכך; כמו למשל העובדה שלכוח המשתלט לא היה מספיק כוח אש מול גורמים עוינים שונים. מנגד, היה כאן "חלון הזדמנות" זעיר של ים שקט, כפי שהבטיח "מטרו" החזאי. אם ההזדמנות לא תנוצל, קטיושות ארוכות טווח ייפלו בקרוב על אשקלון.
להשתלטות האופרטיבית הנועזת על "קארין איי" הייתה השלכה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. היא היוותה פרשת מים שלאחריה נשיא ארה"ב איבד לחלוטין את אמונו בערפאת, איראן התגלתה כתומכת הטרור הפלסטיני, ומדינת ישראל עברה למדיניות התקפה מול טרור האינתיפאדה השנייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם