רוצים מאבק, לא פתרון
פעם אחר פעם אנחנו בוחרים בבוץ, בריב ובסנסציות, מה שאיפשר לחרדים להרים הפעם קמפיין נגדי הזוי באותם הכלים של התקשורת עצמה
נכון, הם התקשטו בטלאים צהובים, לבשו מדי אסירים מפוספסים וחצו קו אדום שאסור לחצותו. אבל מדובר בקומץ הזוי, בהפגנה של אלף איש. בינינו - מה כבר קרה? איזו התייחסות הייתה מקבלת כל הפגנה אחרת של אלף איש? למה זה הפך לכותרת הראשית בכל עיתון ובכל מהדורת חדשות? האם אנחנו לא מבינים שזה בדיוק מה שנותן לקומץ ההזוי הזה תוקף ועוצמה?
בידה האחת התקשורת החילונית מתנגדת לקיצוניות הדתית, אבל בידה השנייה היא מעצימה אותה לתופעה הרת אימה ונותנת לה במה גדולה עשרת מונים מממדיה האמיתיים. למה? כי בדיבורים, ערכי הדמוקרטיה הם החשובים ביותר. אבל במעשים, מה שהכי חשוב זו דווקא הסנסציה; הריב, האלימות והשנאה. כשזה מגיע למעשים, אנחנו רוצים לדעת רק דבר אחד: מי הכניס למי, מתי וכמה-כמה.
אז כמו בכל היאבקות בוץ טובה, הקרב שלנו רק התחיל. אחרי הפאנץ' המהדהד נגד "הדרת הנשים" של החילונים, בא חצי הנלסון ב"ביזוי השואה" של הדוסים. התוצאה הנוכחית: תיקו 1. אבל חכוחכו מה יהיה בסיבוב הבא. החילונים כבר מתכננים את אפקט הנגד - חרם על מוצרים שקיבלו הכשר בד"ץ.
בנוסף לכך, אם היה נדמה לכם שרק חרדים קיצוניים יודעים להתנהג כמו מטורפים, תחשבו שוב: שלשום כבר תקף נער חילוני ילדה חרדית בת 11, ובשם נעמה מרגוליס - ירק עליה בחזרה. בקיצור, חברים, אל חשש. מופרעים יש בכל המגזרים. בגדול, זה נראה כמו תחילתה של ידידות מופלאה.
ואנחנו? כן, אנחנו בעיקר מריעים מהטריבונה. כשצריך לעשות רושם, אנחנו מצקצקים, אבל עמוק בפנים - כולנו אוהבים היאבקות בוץ טובה. כשהחרדים על קווי המהדרין שמרו על שקט מופתי אף על פי שמאות מפגינים חילונים טיפסו על האוטובוסים כדי להראות להם מי הבוס, התעלמנו. כשהרב לאו והרב עובדיה יוסף גינו את הקיצוניות החרדית, עיקמנו פרצוף והחלפנו ערוץ. כשחרדים וחילונים כתבו או אמרו "לא" למריבה ו"כן" להידברות, לא התרשמנו.
איכשהו, פעם אחר פעם אנחנו בוחרים בבוץ, בריב ובסנסציה, ולא בפרופורציות או במה שבאמת יתקן. בואו נודה במי שאנחנו: אנחנו מחפשים את "האח
היאבקות הבוץ הבלתי נגמרת הזו היא אמנם דרך נהדרת לשרוף קלוריות, אבל הדבר העצוב הוא שהיא גם קצת מעוורת. כי בעוד אנחנו עסוקים בלהראות אחד לשני מי שונא את מי יותר, יש לנו מתחרים רציניים בחו"ל. לא רק אחמדינג'אד, הניה, ארדואן או נסראללה - הגיבור התורן הוא האקר סעודי מארגון "אנונימוס", שעושה לו טוב על הנשמה לחבל במערך האשראי שלנו. מבחינתו, אורגזמה משמעותה לראות אלפי כרטיסי אשראי של ישראלים מלוכלכים נגרסים, ואת כל המדינה נכנסת לפאניקה.
ואני אומרת ל"אנונימוס": עזבו אתכם. למה לכם לטרוח? לא עדיף שתמצאו לכם מטרה ראויה אחרת? יש כל כך הרבה מה לשנוא בעולם. ובמקרה שלנו זה באמת מיותר. תודה בכל מקרה על הנכונות להושיט עזרה, אבל את העבודה הזאת אנחנו כבר נעשה לבד. כי הרי לא משנה כמה ישנא אותנו מישהו אחר, אנחנו את עצמנו תמיד נשנא יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם