חשמלית ושמה תשוקה
למרות אין סוף הביקורות מכל העולם על המכונית החשמלית שקניתי, היא גרמה לי להחליט שעדיף לחטוף זרם מאשר ללכת איתו יד ביד
אבל המכות עם שי אגסי היו החלק הקל (אימוני הקיקבוקסינג בצעירותי בכל זאת הניבו פירות). החלק הקשה היה פתאום להתחיל לחוות את הביקורת. עד היום הסקפטיות שאנשים הביעו לגבי המכונית החשמלית עברה לידי. אבל עכשיו נדמה שכל מה שיש למישהו לומר על הפרויקט הוא בעצם אומר... עלי .
הרי אף אחד עוד לא יודע אם החשמלית תצליח או תיכשל, אז העניין למעשה מחלק את העולם לשניים: אלה שמוכנים להיות ראשונים ושנויים במחלוקת, ואלה שמעדיפים לתת לאחרים להיות ראשונים כי לא בא להם להתאמץ, להעז או לשנות.
בלי לגמרי להבין את משמעות החלוקה הזאת, בחרתי להשתייך ל'מאמינים'. כן, אני... אפילו בבית הרימו גבה ושאלו אותי - בשביל מה לך? חכי קצת, תראי שזה תופס, ואז נראה. ובכל זאת, החלטתי שבא לי על ההתנסות הזאת. למה? שאלה טובה. כנראה שבלי שום קשר לחיבתי לשי, בא לי להרגיש שאני חלק מהובלה של שינוי למשהו טוב יותר בעולם הזה.
ברגע ההוא של החתימה על הניירות, הייתי ממש גאה בעצמי. זרמה בי איזו רוח חלוצית בלתי ברורה. נאיביות? אולי. אבל מותר לי, לא?
רק שמאז, נדמה לי שמישהו מנסה להעמיד אותי במבחן. בכל פעם שיוצא לי לדבר על זה, אני צריכה לעמוד מול התנגדויות מאוד טבעיות של אנשים שמגלים חשדנות לגבי כל דבר חדש שאינם מכירים, וזה לא נעים לי. אני לא מתחרטת, אבל מצד שני, גם אין לי כוח לסנגר כל הזמן. מה אני, אשת מכירות של אגסי? לא בא לי. אז התחלתי לשתוק. בשביל מה לספר? יש עוד נושאים לשיחה, נכון?
אבל רצה הגורל האכזר, ובמוצ"ש האחרון אצל חברים מישהו אמר משהו על החשמליות, וערן שאל אותי מה דעתי. לפני שהספקתי להחליף נושא באלגנטיות, נחרדתי למשמע קולו של בעלי הזמיר שבאחת חשף אותי בפני כולם: "מ'זתומרת מה דעתה? היא הזמינה?'
ומיד כל המבטים תקועים בי כמו מסמרים. די, איך לא סיפרת עד עכשיו? השתוממה עינב. לא מתאים לך. חייכתי. אבל פתאום הבנתי כמה היא טועה. זה דווקא מאוד מתאים לי.
במבט לאחור אני חייבת להודות שביליתי חלק ניכר מחיי בניסיון להוכיח שאני נורמלית. בנעורי עשיתי את עצמי שמאלנית, אחר כך שיקרתי ש"גם אני" כשחברות סיפרו שכבר התנשקו עם בן, בין לבין הנהנתי בהתלהבות לגבי סרטים שלא באמת אהבתי וספרים שלא באמת קראתי, ואלה רק הדברים שעשיתי במודע, בקטנה, כבדרך אגב.
רציתי שיחשבו שאני כמו כולם. הנה, אני כמוכם, קבלו אותי, אינעל אחותכם. ולמרות זאת, חרף הניסיונות, תמיד הסתובבתי בעולם בתחושה של אאוטסיידרית. ביצה אדומה במגש של ביצים בוהקות מרוב לובן.
עם הזמן, כשהתבגרתי, למדתי קצת לאהוב גם את הצדדים השונים. הבנתי שיש לזה גם יתרונות. למשל, במקרים האלה שבלי כוונה נפלט לי מהפה בדיוק מה שאני חושבת, בלי מסננים ובקרות, ופתאום כולם מסביב נקרעים מצחוק. כיף לי להצחיק אחרים, למרות שתמיד ברגע הראשון עדיין אחשוב שעשיתי פדיחות.
ועד היום, אם אופיע לאירוע בכפכפי אצבע ומישהו חלילה ירמוז שאני לבושה מוזר - מיד אתחלחל ואחשוב לעצמי, שיט, הוא עלה עלי. החברים בסלון המשיכו להתווכח, ואני הרשיתי לעצמי לשאול כמה שאלות שאני נוטה להדחיק ביומיום: עד כמה אני באמת מעזה להיות "אני?" וללכת עם זה עד הסוף, בלי להתחשב בביקורת של אחרים? ומתי הייתה הפעם האחרונה שהתמסרתי בלי חשבון לתשוקות שלי? מרוב ניסיונות להיות נורמלית, פתאום לא הייתי בטוחה שאני עדיין זוכרת אותי.
אולי בנושאים שמאוד בוערים בנו, אנחנו מחליטים "להילחם" וצועדים קדימה למרות המכשולים בדרך. אבל לגבי המון דברים קטנים, אנחנו מוותרים. מוותרים כי בא לנו להשתייך למשפחת המיינסטרים החמימה שבה לא עושים לנו יותר מדי בעיות. בכל יום אנחנו עושים עוד ויתורון קטן ושולי, עד שיום אחד אנחנו מסתכלים במראה ושואלים את הדמות שמשתקפת - סלחי לי, אבל מי את, בבקשה, ואיך נכנסת לשם?
אז אני מסתכלת על יושבי הסלון סביבי ושואלת את עצמי אם לערן תמיד הייתה ההבעה העלק שרמנטית הזאת או שהוא העתיק אותה מג'ורג' קלוני אחרי שראה את "משחקי שלטון"? אם עינב באמת ניהלה רומן בעמידה
אני מתעוררת מהרהורי כשערן פונה אלי ואומר בציניות, מה נסגר איתך, תגידי? בעלך לא הצליח להסביר לך שיש דברים שלא קונים ראשונים? כמה פעמים תצטרכי להיתקע בדרך כדי להבין את זה לבד?
גברים. איכשהו תמיד יש להם את הביטחון הזה לחשוב שהם יודעים הכל על מכוניות גם אם הם לא עשו שום בדיקה אמיתית מוקדמת, נכון? בסדר, אני אומרת לו בחיוך, אז אני אתקע. מה זה עניינך בכלל. תמשיך לקטר בלי סוף על הבלו, עד שייפול לך האסימון בעוד שנה-שנתיים שהבנתי לאן העולם הולך הרבה לפניך. הוא צוחק, אבל עובר נושא. אין לו מה לענות לי.
ואני שואלת את עצמי בכנות עד כמה אני עדיין סוחבת איתי פצעי ילדות של אאוטסיידרית שגורמים לי לפחד להיות מי שאני, מתוך שאיפה ילדותית להיות פופולרית. להיות כמו כולם. כן, בא לי להיות זאת שנותנת רוח גבית לאיזה משוגע שמאמין שהוא ישנה את העולם, מה יש? אולי זה יותר מתוחכם לחפש הצדקות הגיוניות שמסבירות למה המשוגע הזה ייכשל, ואולי זה יאלץ אותי להישאר עכשיו מחוץ לשיחה ואפילו לצאת מאזור הנוחות שלי.
אבל לפחות בפעם הבאה שאיזו פרסומת לוויאגרה באינטרנט תשאל אותי בלעג "מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשת תשוקה?" אני אוכל לענות לה בחיוך, היום. הרגשתי את זה היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם