איך יודעים שאנחנו בשנת בחירות
נתניהו מתראיין בערוץ 9, אריה דרעי מתקמבק אצל אילנה דיין המו"מ המדיני מתחדש, פיות נסתמים ועיתונאים מאוימים
ויש גם סימנים אזוטריים יותר כמו בנימין נתניהו בעצמו שנראה הכי ממלכתי, מחבק ומפייס בעולם כשהבליח בתחילת השבוע בערוץ 9, המיועד לדוברי רוסית, מלמל ברכה ברוסית ואיחל לצופי הערוץ (שרובם מצביע בדרך כלל עבור ליברמן) "שנה אזרחית טובה".
והנה צחי הנגבי, החיה הפוליטית הכי משופשפת בשטח, מבליח מולנו על מרקע הטלוויזיה בשני ראיונות אישיים מרגשים ("שיחת נפש" בערוץ 23 ו"אנשים" בערוץ 2). והנה אריה דרעי, קאמבקיסט נוסף וחיה פוליטית מחודדת לא פחות, מגיע לאילנה דיין ומצהיר (שוב) שהוא כאן, בראש רשימה חברתית חדשה.
והנה נשלף לו "חוק הצינון" לעיתונאים ויובא חיש מהר כבר בשבוע הקרוב לכנסת. כי מכל הדברים שמפחידים את ראש הממשלה נתניהו, יאיר לפיד הוא הכי מפחיד. כזה הוא ביבי, תמיד חושש מהלא נודע.
והנה מתחדש לו המשא ומתן המדיני. לפחות בכאילו. והנה נגנז לו "חוק לשכת עורכי הדין", לא לפני שנתניהו נותן לכולם לבזות את עצמם, ובעיקר אותו עצמו, מנסה להסתתר מאחורי גבו של שר המשפטים והקונסיליירי הפרטי שלו, שנמלט בזעקות, ובסוף מתקפל בקול יבבה חלושה (עוד נחזור גם לזה).
והנה מיושם חוק חינוך חובה חינם לגילאי שלוש-ארבע תמורת קיצוצים כואבים בכל שאר התחומים, כי נתניהו יודע שזה החוק שיכול לעקר את המחאה החברתית מעוקצה. והנה נקראים כתבים מצטיינים ומנוסים של קול ישראל בבהילות ומוחלפים בעמיתיהם במהלך שנועד לעקר מראש כל ביקורת שעלולה להימתח על המערכת השלטונית (וגם לזה נחזור).
והנה מסע האימים נגד התקשורת נמשך במלוא עוזו, בריונותו ומופרכותו. ערוצים נסגרים, עיתונאים מאוימים, פיות מושתקים ודילים נרקמים.
אז מה היה לנו עם "חוק לשכת עורכי הדין"? מה שתמיד יש לנו. במילותיהם של רבים משרי הליכוד, נתניהו שוב שילם את מלוא המחיר הציבורי, הסתכסך עם כולם, לא קיבל את הסחורה, וגורש מהעיר. רשימת ההתקפלויות של ראש הממשלה מאז שנכנס לתפקידו ארוכה יותר מרשימת המתנגדים לשריונו של אהוד ברק ברשימת הליכוד לבחירות הבאות. אין כמעט דוגמה למהלך שנתניהו החל והתמיד בו עד הסוף. אחרי כל זיג, יבוא תמיד הזג. ואולי עוד זיג אחד בעקבותיו.
שאמה-הכהן, ששוכנע על ידי ח"כ זאב אלקין שהחוק בסדר, שהמכשולים הוסרו, שהבעיות תוקנו, סיפק את הסחורה. החוק עבר בוועדה. מיד אחר כך פרץ המרד הגדול בליכוד, בהנהגתו של דן מרידור, ובהשראתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין. שאמה-הכהן מצא עצמו לבד. נאמן נעלם. נתניהו התאדה. שאמה-הכהן היה במצוקה, שוחח עם אחד מבכירי לשכתו של נתניהו וקיבל אישור להחזיר את החוק לדיון נוסף בוועדה.
ראו את זה אנשי ש"ס, שמעו על זה אנשי ליברמן, ומיד פרצה מיני מהומה. הרי הש"סניקים היו מעורבבים בדיל הבאוש הזה כדי לקבל במתנה את הדיינים בבתי הדין הרבניים, ורותם בכלל תומך בחוק מלכתחילה, אז שאמה-הכהן הודיע שהוועדה תתכנס בשתיים
ראש הממשלה "התלבט" ארוכות בעוד השעות נוקפות, וכשפגש את שאמה-הכהן במליאת הכנסת ביום רביעי, בעוד המבוכה בעיצומה, מלמל משהו לא מחייב ש"העניין הזה גורם הרבה רעש". ביבי שונא רעש.
מיד אחרי שאמה-הכהן ניגש לנתניהו יו"ר ועדת החוקה המקורי, רותם, ושאל אותו מה לעשות. "אני סומך על כרמל שאמה", אמר לו נתניהו, "מה שהוא יחליט". אכן, זוהי מנהיגות.
רק בערב, אחרי שמוצה סיבוב המבוכות, ההשפלות והסלטות הלולייניות, ובעקבות דיון ארוך בלשכתו (שהתערבב בדיון תקציב), הודיע נתניהו שהוא גונז את החוק. וגם גער באלה שרצו להחזיר אותו לדיון בוועדה. בשביל מה צריך עוד דיון ועוד רעש, תמה נתניהו, בואו נקבור אותו בשקט. אגב, לו בדק מראש, לו חשב, לו נערך והפעיל שיקול דעת, זה מה שהוא היה עושה בהתחלה, לא בסוף.
תחשבו מה אפשר היה לעשות עם האנרגיה שבוזבזה השבוע על החוק הזה, טרם גניזתו. אולי אפילו לשריין את ברק.
הנושא, אגב, ראוי גם להתייחסות רצינית. יש כאן לא מעט זוויות. ראשית, הכרזת העצמאות של יהודה ויינשטיין. באיחור אופנתי קל. ויינשטיין הראה השבוע, סוף סוף, לפרקליט המדינה את מקומו, לא קיבל את חוות דעתו והחזיר את יורם דנציגר לבית המשפט העליון. החלטה ראויה (אם כי מאוחרת).
אחר כך הבהיר שלא יגן בבג"ץ על חוק לשכת עורכי הדין. הבהרה ראויה. לא צריך לקנא בויינשטיין. הוא חצוי. מצד אחד, הוא נבחר למשרתו כמי שמייצג את העולם החיצוני השפוי, עם מזג סנגוריאלי, אגו נורמלי והבנה שהיועץ המשפטי לממשלה לא צריך לנהל את המדינה ולהכתיב את מדיניות נבחריה. מצד שני, הוא נתקל במתקפה המונית של פראים על בית המשפט העליון ועל כל מה שהוא מסמל, וזה מדאיג.
אז ויינשטיין נקרע משני הצדדים. כי במציאות, חלק מהביקורת על בית המשפט העליון מוצדקת. חלק מהרפורמות נדרשות. העניין הוא הסגנון, המינון, אובדן הבלמים, הרצח בעיניים.
אישית, העדפתי את הגרסה הקודמת של הרפורמות, בדמותו של הפרופ' דניאל פרידמן. חתן פרס ישראל למשפט. הבעיה היא, למי ששכח, שגם פרידמן נתקל בתגובה הפבלובית המוכרת ההיא. בהתחלה גירשו את רמון, ואחרי שהובא פרידמן במקומו, גירשו את אולמרט, כדי להיפטר מפרידמן. העניין הוא שאצל פרידמן הנושא טופל בענייניות ובשקיפות. לא היה צורך לחפש את המניעים הנסתרים, את הדילים האפלים, את הקומבינות החשוכות.
אצל יעקב נאמן, הכל קומבינות ודילים. הכל נעשה במחשכים. הכל מפותל, מתפתל, מעורפל ומבלבל. לעולם לא תדע מי המוטב האמיתי של המהלך, מי עומד מאחוריו ומי, אם יהיה צורך, גם יגן עליו. בדיוק כמו השבוע, כשכולם נעלמו ברגע המכריע.
במילים אחרות: דניאל פרידמן בא לנסות לתקן את המועדון. נאמן, ובעקבותיו האלקינים והיריב לוינים, באים לשרוף את המועדון. בלהט הקרב והטירוף בעיניים, הם שוכחים שבית המשפט העליון הוא אחד הנכסים החשובים של ישראל, שעליונות ועצמאות המשפט הן תנאי לקיום הדמוקרטיה, שהנזקים שהם עלולים לגרום הם בלתי הפיכים.
כן, צריך לפצל את סמכויות היועץ המשפטי. כן, צריך לצנן את המעורבות של בג"ץ בענייני ניהול המדינה, וכן, צריך לנסות לשקם את נזקי "המהפכה החוקתית" של אהרן ברק ואת ההצהרה המופרכת ש"הכל שפיט". אבל את כל זה צריך לעשות בשום שכל, במתינות, בשקיפות.
אגב, לפעמים נאמן צודק. השבוע נזכרתי במקרה נדיר כזה, כשישבתי לפני שנתיים מול נאמן עצמו ושמעתי אותו, בקולו, מודיע שאם לא יפוצל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (תובע כללי מחד, יועץ לממשלה מאידך), הוא הולך הביתה. הוא היה משוכנע באותו רגע שנתניהו איתו. אגב, זה היה נכון. באותו רגע נתניהו היה איתו. אבל כעבור עוד רגע, נתניהו התחרט.
חלפו כמה ימים, התברר לנאמן שהתפקיד לא יפוצל, ונאמן לא הלך הביתה אלא המשיך כרגיל, ביבבה. האמת היא לא תמיד נר לרגליו, יש לפעמים אינטרסים שגוברים עליה, מילה היא לא תמיד מילה, יש לפעמים אילוצים שמנצחים אותה. האם יענקל'ה מיצה את הקדנציה הפעם? לא ברור. למרות המפלות והמבוכות, הוא די נהנה.
עכשיו, כשלא יוכל לארגן לעצמו את השריון הביטחוני בוועדה למינוי שופטים, הוא ייאלץ לייצר סוג של ציר ויחסי עבודה עם השופט גרוניס. תסמכו על נאמן. הוא יעשה מה שצריך כדי למנות את מי שצריך. הוא טוב בזה. ואם נתניהו יזדקק לתיק המשפטים (מה שיכול לקרות), הוא יעזוב כהרף עין. למי שצריך, הוא תמיד נאמן.
קצת פחות נאמן ממנו הוא אהוד ברק. היוזמה לשריין את החמישייה הסודית של ברק ברשימת הליכוד לא נולדה אתמול ואינה מפתיעה איש. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה בלון ניסוי. הבלון התפוצץ, הניסוי הצליח. עכשיו נתניהו יודע שיהיה לו קשה מאוד עם השריון הזה.
השר משה (בוגי) יעלון נפגש ביום רביעי עם ח"כ ציפי חוטובלי לתאם עמדות. חוטובלי משוכנעת שזה "לא יקום ולא יהיה, כל עוד אנחנו חיים". שאלתי אותה למה היא מתכוונת. "אנחנו מכירים את זה", היא אמרה, "מכניסים עדר של עזים לסלון, כדי שבסוף תישאר אחת".
היא מתכוונת ל"תוכנית הגדולה", שבמסגרתה כל חמישיית "עצמאות" תשתלב בארבע העשיריות הראשונות בליכוד. וזה, כאמור, לא יקרה. מה נשאר? התוכנית הקטנה נשארה. רק ברק. גם זה יהיה קשה. "אין צפרדע גדולה יותר מברק", אומרת חוטובלי, "הקואליציה בלעה את הצפרדע הזו, אין סיבה שגם הליכוד יבלע אותה. אם ברק רוצה להיות ברשימה, שיתמודד. כמו בוגי. הרי גם בוגי היה פעם בעמדות הללו, אבל הוא שינה אותן, והוא בא ביושר והתמודד".
חוטובלי הייתה הראשונה שעימתה את נתניהו עם שאלת שריון ברק בישיבת הסיעה לפני כמה שבועות. אז הבטיח לה ביבי, "בהן צדקי", שלא היה ולא נברא. חוטובלי לקחה את ההבטחה הזו באותה רצינות שאלקין ויריב לוין לקחו את ההבטחות לגבי שלל החוקים שלהם.
"כולם צחקו ואמרו לי שביבי הבטיח לי אחורה, ולא קדימה", היא מספרת, "אתה מכיר חבר כנסת אחד, שר אחד, שתומך בשריון ברק ברשימה? תן לי שם אחד. אין כזה. המזל הוא שבמאבק הזה יש מנהיג. כשאני באה להחתים חברים על עצומות ודרישות שקשורות בארץ ישראל, אין אף שר בכיר שמוכן לעמוד בפרונט. עכשיו יש לנו מנהיג, זה בוגי, ואנחנו נדע מה לעשות". שאלתי אותה מה יעשו. "אנחנו נתארגן וכבר בשבוע הקרוב נפעל במלוא העוצמה. זה לא יקום ולא יהיה".
שאלתי את חוטובלי מה יש לה נגד ברק. בסוף, יש גם עולם מסביב, ונתניהו צריך לגיטימציה בינלאומית, וניסיונו הביטחוני של ברק מסייע וכו' וכו'. חוטובלי צחקה. "אישית אין לי שום דבר נגדו. להפך, אני כבר מרגישה חלק מהמשפחה". לא הבנתי.
"לטקס סיום קורס טיס בשבוע שעבר", היא סיפרה, "באנו ביחד. הוא לקח אותי במסוק. הוא, אני, שני הנכדים הקטנים שלו והמאבטחים. נכנסנו יחד לחדר התדריכים בבסיס חיל האוויר, ביבי כבר היה שם, ואתה צריך לראות איזה מבט הוא נתן בי. אמרתי לו, אדוני ראש הממשלה, אני כנראה מצטרפת לעצמאות".
לא, ביבי לא צחק. אבל ברק דווקא כן. אגב, זו שיטה מוכרת של ברק, ההתקרבות האישית, הטיסה במסוק (גם מבקר המדינה, לינדנשטראוס, זכה לטיסה כזו), הסמול טוק. אין מקסים מברק במצבים האלה. אבל מה שיכול לעבוד עם נתן אשל או עם פוליטיקאים רגילים, לא עובד עם חוטובלי.
"אני לא מזלזלת בו", היא אומרת, "אבל יש גבול גם לבוגדנות אידאולוגית. למה שלא נשריין גם את ציפי לבני ושמעון פרס? אני צוחקת עם ברק, ושואלת אותו אם הוא כבר לומד את המנון בית"ר, והוא אומר לי שהוא מכיר אותו, אבל אנחנו נעשה הכל כדי שהוא לא ישוריין ברשימה".
כך, לפחות, מאמינה חוטובלי. היא צריכה לקוות שלא תמצא את עצמה, כמו שכרמל שאמה-הכהן מצא את עצמו השבוע, שוב לבד. לגמרי לבד. כי ברק, אפשר לסמוך עליו, כבר יודע בעל פה את המנון בית"ר.
השבוע התקיים בכנסת, ביוזמתו של ח"כ נחמן שי, כנס להצלת התקשורת. היו שם לא מעט ח"כים מהאופוזיציה (הבולט שבהם איתן כבל), ודיברו ציפי לבני ושאול מופז (שחטפו אחר כך על הראש מאנשי המחאה), והיו יוצרים ומפיקים ופעילי מחאה חברתית, והיה עמוס שוקן ושלום קיטל ודני זקן האמיץ, יו"ר ועדת העיתונאים ברשות השידור, והיו אנשים מהאקדמיה והיו לא מעט עיתונאים. ח"כים מהקואליציה לא באו. קטן עליהם.
אז ברשותכם, בואו נמשיך עם העניין הזה, של המסע להשמדת התקשורת. הנה השתלשלות עניינים: רן בנימיני, הכתב המצטיין לענייני מפלגות בקול ישראל, פרסם ביום שישי לפני שבועיים טור אישי (ביומן הצהריים) שבו הזכיר לכולנו את טקס חידון התנ"ך למבוגרים בשנה שעברה.
שבוע ימים אחר כך נקראו בבהילות רבים מכתבי קול ישראל למנהל התחנה, שהודיע להם שמתכננים סבב של חילופי תפקידים, והם נשאלו לאיזה תפקיד היו מעוניינים לעבור. כעבור שלושה ימים נוספים, ביום שני, נקראו כתבים רבים בבהילות למשרדו של מנהל התחנה החדש, יאיר קורן.
תגיעו מיד, לא משנה איפה אתם בארץ, נאמר להם. חלק מהם חשבו שעומדת לפרוץ מלחמה. בנימיני הגיע והתבשר שהוא הופך להיות כתב לענייני כלכלה. ממתי? ממחר בבוקר. מעכשיו לעכשיו. בלי חפיפה, בלי התארגנות, בלי כלום. המקצוענות בהתגלמותה. כמעט כל הכתבים שהתחלפו קיבלו תפקידים שלא ביקשו ושלא הוזכרו בדיון המוקדם. כמעט כולם הוצנחו לתפקידים שלא מתאימים להם, שאין להם בהם רקע או ניסיון.
במקרה של בנימיני זה בוטה במיוחד. הוא כתב כנסת מצטיין, ארבע שנים בתפקיד, שהודח מהגשת יומנים מיד עם כניסתו של מיקי מירו לתפקיד מנהל הרדיו לפני כחצי שנה.
תגובת רשות השידור: "סבב המינויים הינו צעד מקצועי מתבקש שנועד לחדש ולרענן את עבודת המערכת כדי להבטיח את הצלחתה של רשת ב' כרשת הציבורית המובילה בתחום החדשות והאקטואליה. סבב המינויים הוא מקצועי והתקבל בברכה במערכת החדשות של רשת ב'. הכתבים ברשת ב' הם מוכשרים ומקצועיים, מנהליהם משוכנעים שיוכלו לבצע במקצועיות רבה את המשימות המוטלות עליהם".
התגובה המגוחכת הזו עומדת בניגוד מוחלט למציאות. מכיוון שאנחנו מתקרבים לבחירות, ומכיוון שמישהו זיהה שרן בנימיני, שעל כישוריו אין עוררין, מסוגל מדי פעם למתוח ביקורת, מה הבעיה לקחת את כתב השטחים אופיר ברק ולהנחית אותו בכנסת? הרי ייקח לו לפחות שנה ללמוד את התפקיד. בשנה הראשונה בתפקיד כזה, הכתב חסר ביטחון, חסר ניסיון, חסר מקורות, לא מזיק. ובנימיני הוא רק דוגמה אחת מני רבות.
הטלפונים מרשות השידור ממשיכים לזרום. האנשים ממשיכים לדבר על טרור, על אווירת נכאים, על ידיעות שמוכתבות מרחוק, על מעורבות בוטה של לשכת ראש הממשלה (ברשות, כמובן, מכחישים הכל. "מדובר בספינים של אינטרסנטים").
ח"כ רוני בראון קיים השבוע דיון בנושא בוועדה לביקורת המדינה והיה עצוב לשמוע את תשובותיו של יו"ר הרשות, אמיר גילת. בכל פעם שלא הייתה לו תשובה (וזה קרה פעמים רבות), טען גילת ל"צנעת הפרט". אבירי צנעת הפרט הם החברים ברשות השידור. כשהם עורפים את ראשם של עיתונאים מסורים ומקצועיים, הם מקפידים, במקביל, על צנעת הפרט שלהם.
ועוד לא נגענו במה שעוללו לצאגה מלקו, מנהלת רשת א', שחוזה ההעסקה שלה לא חודש לאחר קדנציה ראשונה בת שלוש שנים, כמקובל. כל מי שמתמצא בנבכי רשות השידור יודע שמדובר במהלך ששקול להדחה. רק עכשיו מתחילים להתברר הפרטים האמיתיים סביב הדחתה של מלקו.
תזכורת: אם חד הורית לשני ילדים, מסמלי העדה האתיופית, בעלת תואר ראשון ותואר שני במינהל עסקים, מנהלת מוערכת ומצטיינת, אישה שסללה דרך לרבים, שנאבקה, שנחשבת ליהלום שבכתר העדה האתיופית, שעובדת כבר 23 שנה ברשות השידור, שהודחה במהלך כוחני, בגרזן אכזרי ובוטה, על ידי האדונים גילת, יוני בן-מנחם ומיקי מירו.
מלקו לא מתכוונת לוותר להם. היא כבר פנתה לעו"ד ארנה לין, היא תגיש תביעה לבית הדין לעבודה, יש כבר חומרים ותצהירים שמוכיחים את כל טענותיה, גם העיון בפרוטוקול "ועדת המכרזים" שהדיחה אותה מעורר תחושת גועל נפש קשה, וכל זה למה? על שום מה הודחה צאגה? כששאלה את מיקי מירו אם זה נכון שהם טענו ל"בעיות ביחסי אנוש", הוא הכחיש.
בוועדת המכרזים, לעומת זאת, זה היה הטיעון היחיד. העסק היה תפור לגמרי, בבוטות ובכוחנות. מי שינסה למצוא את הבעיות של מלקו ביחסי אנוש לא יצליח. מעולם לא הוגשה נגדה תלונה, או הליך, או משהו. כלום. נאדה.
בחודשיים שבהם היה מיקי מירו מנהל הרדיו בטרם החליט לגרזן אותה, לא היה ביניהם שום חיכוך, שום דיבור, שום ויכוח. אז למה, למען השם? התשובה תינתן, גם כאן, בשבועות הקרובים.
מרשות השידור נמסר בתגובה: "צאגה מלקו לא הועברה מתפקידה אלא סיימה את הקדנציה שלה, התמודדה במכרז, ומועמד אחר הועדף על פניה. בנושא יחסי אנוש, אין לנו כוונה להגיב כדי לא לפגוע בצנעת הפרט".
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם