כל אחד מדבר על צדק
ימנים, שמאלנים, חרדים, מתנחלים, אנרכיסטים ושאר ירקות. כולם צודקים כל כך, עד ששכחו שיש כאן עם אחד
אסביר. במדינה שלנו נדמה לאחרונה שכולם, אבל כולם, צודקים. כל אחד רואה את הדברים מהזווית הצרה שלו, ובהסתכלות כזו הצדק לגמרי איתו. החרדים צודקים - הם באמת מגזר שנוא, מוכלל. רוב החילונים לא סובלים אותם, והם הפכו ל"יהודונים" של ישראל. גם החילונים צודקים - היקף הכפייה הדתית מפחיד וכך גם הסחטנות הבלתי נגמרת של המפלגות החרדיות, שרק מעמיקה את בעייתיות המגזר ההולך וגדל, עד שאי אפשר לעמוד בנטל שלו יותר.
ומה לגבי הערבים הישראלים? גם הם צודקים. הם סובלים מאפליה, מעוני, מאבטלה, ולא מרגישים כמו חלק אינטגרלי מהמדינה. גם השמאלנים צודקים - מזמן היינו צריכים לוותר על השטחים הכבושים למען שלום. והימנים? לגמרי צודקים. אין עם מי לדבר. במקרה הטוב לפלסטינים יש מנהיגים שקרנים, ובמקרה הרע הם פשוט רוצים להשמיד אותנו.
כולנו צודקים. אולם אנחנו כל כך צודקים, עד שאנחנו נוטים לא לשים לב למה שקורה סביבנו. יחסי הכוחות בשכונה שלנו משתנים, ואין לדעת לאן יגיעו בסוף. אם היינו צריכים הוכחה נוספת למוסריות הנפלאה של שכנינו - בימוי הפיגוע עבור הטלוויזיה הסורית אתמול הזכיר לנו גם עם אילו שקרים אנחנו צריכים להתמודד מול התקשורת הבינלאומית, במיוחד בתקופה שבה השנאה לישראל מעולם לא הייתה גדולה יותר. והדובדבן הנוכחי? תקרית ההאקרים הסעודים עלולה להוות את תחילתה של בעיה אישית עבור כל אחד מאיתנו.
ועדיין, למרות
כל זאת, אנחנו דבקים ברצון הבלתי מנוצח לצאת צודקים כל הזמן. בסוף השבוע, למשל, פורסמה כתבה גדולה על בלוגר אמריקאייהודי שבחר להקדיש את חייו לאיתור עוולות של ישראל ולפרסומן, פרובונו. הוא בטוח שרוב הזמן הוא צודק, והוא לא לבד. כמוהו יש עוד המון צודקים: פעילי זכויות אדם, מתנחלים, אנרכיסטים, מיואשים שמאשימים את כל מי שעובר לידם, שונאי טייקונים וצועקי "הון שלטון", ומצדדי הדרת נשים או האדרת נשים למיניהם. כולם צודקים, ונראה שהבעיה היחידה מצויה במיקוד שבחרו לתשומת הלב שלהם. כל אחד מתקבע על בלטה קטנה אחת, וחוץ ממנה לא רואה דבר.
ברגע שכל מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא "מגזר", וחושדים בכל השאר שהם נגדנו, אנחנו רק מעמיקים את הבעיה במקום לפתור אותה. וזה ממש לא רלוונטי כמה אנחנו צודקים וכמה כל השאר טועים. נדמה שבשנים האחרונות שכחנו דבר אחד נורא בסיסי - את העובדה שאנחנו עם - וזאת הפכה להיות הבעיה הכי גדולה של כולנו. עם שאבדה לו הסולידריות, אין זה משנה במה הפרטים שלו מאמינים. זה גם לא ממש משנה אם הם צודקים. זה עם ששכח את הדבק, את החזון הקולקטיבי שכולם מאמינים בו. אם ימשיך להיות כזה, יהפוך לעם שאין לו תקווה אמיתית.
אז עם כל הקושי והוויתור העצום על הכיף בלהיות צודק, אפשר לקחת צעד אחורה מהצדק ולנסות לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. נכון זה אומר לוותר על האפשרות שנוכל בסוף להגיד "אמרתי לכם", אבל תכל' ס - מה ייצא לנו מהחשדנות ההדדית הזאת? אם לא נזכור שמעבר לצדק, אנחנו צריכים להמשיך קדימה כעם אחד שברור לו למה הוא פה, לא נוכל להתמודד עם כל האתגרים החדשים מסביב. ותאמינו לי, למרות הכיף המובטח, ממש לא בא לי לצאת צודקת במאמר הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם