הדיל שמנציח את הבעיה בעליון
למרות הבחירה המגוונת משהו, פועל יוצא של "דיל", מעמדו של ביהמ"ש העליון, בעיקר בשבתו כבג"ץ, נותר מעורער. שנים של ביקורת לא הובילו לשום שינוי
כדאי לשים לב לדברים שאמרה הנשיאה, דורית ביניש, רק בשבוע שעבר, ימים אחדים לפני הבחירה: "אכן ראוי שיתקיים בהרכב שופטי בית המשפט העליון'שיקוף' של הציבור, אך שיקוף אין משמעו ייצוג. הייצוגיות אינה מתאימה לגוף מקצועי מובהק שנועד לתת ביטוי אובייקטיבי ובלתי תלוי של החברה כולה". אמרה , ולא ידעה מה אמרה. משום שאין כמו הדברים של ביניש כדי להבין את המלכודת שבתוכה שרוי הדיון הציבורי בנושא מינוי שופטים.
ביניש, כידוע, מתנגדת לכל שינוי בוועדה למינוי שופטים. על הרקע הזה נאמרו דבריה. היא רוצה שהיא, והמחנה שלה, ובלוק השופטים בוועדה, יחד עם נציגי הלשכה, ימשיכו לשלוט בהליכי המינוי. הם עומדים כמו חומה בצורה מול כל ביקורת אקדמית, עניינית או פוליטית. ככל שמדובר בביהמ"ש העליון, נחזור ונאמר, ביניש צודקת. אין צורך בייצוג ולא בשיקוף, כפי ששום "גוף מקצועי מובהק", כמו למשל מועצת המהנדסים, אינו נדרש לשום ייצוגיות. אלא שיש הבדל בין ביהמ"ש העליון, שהוא גוף מקצועי, לבין בג"ץ, שהוא גוף שעוסק בעניינים פוליטיים. בצורה דומה, אם מועצת המהנדסים תתבקש לקבל החלטות בענייני דת ומדינה, היא תיאלץ להיות ייצוגית. כשהיא עוסקת בעניינים מקצועיים, אין שום צורך בייצוגיות.
מיותר גם לציין שביניש סתרה את עצמה. משום ש"גוף מקצועי מובהק" וגוף שנותן "ביטוי אובייקטיבי לחברה" הם שני גופים שונים. זה לא עניין של עמדה משפטית או אקדמית או פוליטית. זה עניין של לוגיקה בסיסית. וזו בדיוק הצרה. משום שהניסיון להיות גם וגם הוא החטא הקדמון. בכל המדינות המתוקנות יש הפרדה בין שני
הגופים. בית משפט לערעורים הוא גוף מקצועי. בית משפט חוקתי, אצלנו בג"ץ, הוא גוף ייצוגי ומשקף. בכל המדינות המתוקנות, ברמה גבוהה מזו שבישראל, בחירת השופטים לבימ"ש חוקתי היא פוליטית. מדובר בבתי משפט ייצוגיים. כך צריך להיות. משום שהעיסוק בסוגיות של דת ומדינה או הדיון בחוקיות חוקים הם עיסוקים פוליטיים. אין אמת מוחלטת. יש קשת של דעות. ופורום "מקצועי" אינו הפורום המתאים לדיון בנושאים הללו. ורק האוליגרכיה המשפטית בישראל מתעקשת על הכפילות הזאת, של המשפטי-מקצועי עם החוקתי-פוליטי. לא כדי לחזק את שלטון החוק. כדי לחזק את האוליגרכיה.
במובנים רבים, הרביעייה שנבחרה ביום שישי האחרון יכולה לשמש מודל לבחירה ייצוגית דווקא, מהסוג שביניש התנגדה לו. שופט מתנחל אחד, שופט מזרחי אחד, ושופט אחד שמקורב לנשיאה. לצד שלושת השופטים, המינוי המפתיע הוא של פרופ' דפנה ברק-ארז, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. בסוף השבוע הופרחו התבטאויות על כך שברק-ארז היא "שמאל קיצוני". אלה הבלים. ברק-ארז עסקה רבות בזכויות אדם ונשים, והיא בוודאי ליברלית, אך זה לא הופך אותה לפוסט-ציונית. הומניזם, ליברליזם וציונות הולכים יחד. בניגוד למשפטנים אחרים, ברק-ארז שמרה את דעותיה לעצמה. השם שלה אינו מופיע על עצומות והצהרות, והיא התרחקה ממחלוקות. יש מי שיאמר שמדובר במשפטנית "פרווה". לא בשר ולא חלב. אבל ייתכן שמדובר ביתרון גדול ובעיקר במזג שיפוטי, גם בהקשר החוקתי.
למרות הבחירה המגוונת משהו, מעמדו של ביהמ"ש העליון, בעיקר בשבתו כבג"ץ, נותר מעורער. שנים של ביקורת לא הובילו לשום שינוי. גם הרביעייה שנבחרה שלשום היא פועל יוצא של "דיל". יש משהו פגום בוועדה שבה שלושת השופטים מצביעים כ"בלוק". זה אפילו מנוגד לחובת שיקול הדעת המצויה בדין הישראלי. אלא שלשופטים מותר הכל בכל. וכל ביקורת, גם עניינית, גם אקדמית, נדחית על ידיהם כ"פגיעה בשלטון החוק". בינתיים זה מצליח להם. מינוי השופטים, למרות הביקורת, נעשה לפי דרכם. הם מנצחים. אמון הציבור בשלטון החוק, ושלטון החוק, מצויים בצד המפסיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם