מלחמת השחרור
האם אפשר בכלל להגיע למקום הטהור הזה, של אהבה בלי צורך בבעלות?
בהתחלה היא הייתה מגלגלת עיניים. אבל היא לא פראיירית - באיזשהו שלב היא התחילה להשיב מלחמה. נכון, היא אומרת לי היום, אבל זה כמו עם אנשים. לא כל מי שיפה חייב להיות שלנו, אבל אם אנחנו באמת אוהבים מישהו, אנחנו רוצים שהוא יעבור לגור איתנו, לא?
מה שטוב בלהיות אמא זה שאם אני כבר מוכתרת כמעצבנת, אז אין לי שום בעיה לרכוב על הגל הזה, לפטור אותה בחיוך דק ולא לענות. אבל בינינו, הילדה צודקת. האהבה, יש לה התכונה הזו שהיא הופכת אנשים ליפים. וככל שמישהו נראה לנו יפה יותר, כך אנחנו לא רק חושקים בו יותר אלא רוצים להשיג עליו "בעלות".
השאלה היא כמה רחוק נלך עם יצר הרכושנות הזה, שכולנו התברכנו בו במידה זו או אחרת (כן, זה כולל גם אתכם. אל תכחישו), וכמה הכניעה ליצר הרכושנות תרחיק אותנו ממה שגרם לנו להתאהב מלכתחילה.
הגבר התורן שרצח את אשתו כי לא רצתה בו יותר הוא דוגמה קיצונית שממחישה לאן אפשר להגיע כשעולים על רכבת הרכושנות. אבל יש מספיק דוגמאות פחות קיצוניות, גם הפוכות, לנסיעה המסוכנת ברכבת הזאת.
בואו נעשה חשבון קטן. כמה סיפורי גירושים מלוכלכים אתם מכירים, וכמה נקיים? האם אפשר בכלל להתגרש יפה? הרוב מוכיחים שלא. אני אישית מסירה את הכובע בפני אישה שיודעת לשחרר את הגבר שלה. רגש הנקמה משתלט על רבות וטובות, ואיכשהו תמיד נמצא לו הצדקות ממש מצוינות. תמיד נדע להסביר למה, בעצם, לא נותרה לנו שום ברירה אלא "להגן על עצמנו" ולהתנקם.
קל לי לדבר. אני נשואה כבר די הרבה שנים. מהכיסא שלי אני יכולה לצאת גדולה ולהטיף שלי זה לא היה קורה לעולם, ועכשיו לכו תוכיחו
האמת היא שאני לא יודעת. זה מסוג הדברים שהתשובה עליהם, כנראה, ניתנת רק כשאתה עובר את זה, ואפילו לא רגע אחד לפני.
החלטתי לשאול חבר שהתגרש לפני שנתיים, איך משחררים. איך עושים את זה, תכלס. כשיש לנו משהו פיזי ביד אנחנו יודעים איך להרפות ממנו. אבל איך משחררים רגש? ואיך משחררים בן אדם?
תראי, הוא אמר, העצה הכי טובה שקיבלתי פעם מידיד טוב שהוא גם במקרה עורך דין, הייתה שדווקא בניגוד למה שחושבים, אלה שמוותרים, מרוויחים. הוא בעצמו גרוש? שאלתי. לא, הוא אמר, אבל הוא ראה מספיק זוגות נפרדים כדי להבין שככל שאדם מוותר יותר ונדיב יותר, כך הראש שלו מתפנה מהר יותר לדברים חדשים.
נו, וזה באמת עבד בשבילך? שאלתי. אצלי זה עבד, הוא אמר. אבל תכלס, זה מאוד תלוי מי נמצא בצד השני. אם התחתנת עם בנאדם, זה יעבוד. אבל יש כאלה שמנצלים את מי שמתנהג כך לרעה ועוברים כל גבול.
רגע, שאלתי, האם זה בעצם אומר שכדי להכיר באמת את בן הזוג שלנו אנחנו צריכים. . . להתגרש ממנו? הוא חייך. יש בזה משהו, הוא אמר. ומצד שני, זאת סיטואציה שמקצינה ניצנים שתמיד ראית אצל בן הזוג שלך. זה סוג של מבחן אמיתי לא לאהבה אלא לאיזה מין אדם אתה. אז מה, את נקמנית? שאלתי את עצמי בדרך הביתה. מה פתאום, עניתי לעצמי בכעס.
אבל אז חשבתי שבעצם אף אחד לא ימהר להעיד על עצמו שהוא נקמן. כולנו רוצים לצייר את עצמנו כטובים, נאורים ומפותחים רגשית. אבל הנקמה והרוע קיימים בכולנו - הם חלק מהאבולוציה שלנו כבני אדם. אמנם כולנו מעדיפים לחשוב שברגע האמת היינו מסוגלים לנהוג באצילות ולשחרר, אבל האם זה אמיתי? ואם אנחנו כבר מדברים על זה, אז אם יום אחד, למשל, אני ארצה לעזוב, עד כמה בן הזוג שלי יהיה מוכן לצאת גבר ולשחרר אותי?
בערב, בבית, באתי לבעלי ואמרתי לו - שמע, מה דעתך שנתגרש כדי לבדוק אם אנחנו באמת רוצים להישאר נשואים? הוא הביט בי באדישות תוך כדי לעיסת שאריות סלט מהצהריים, ואמר: שוב נתקעת בלי נושא לטור?
בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא, שניסיון אמיתי כרגע אין לי, אז ההתייחסות הנוכחית שלי לעניין כנראה תישאר בנויה בעיקר על ניסיון של אחרים. ומניסיון של אחרים נראה לי שהרצון להשתלט ולהיות בעלים של כל דבר, הרבה פעמים מעיב על המקום הטהור והאמיתי שקיים בכל אחד מאיתנו - המקום של היכולת לאהוב.
מה זאת אהבה, בעצם? בעלות? לא. בדיוק להפך. אהבה זה להיות מסוגל לשחרר מישהו לעשות מה שבא לו, ומתי שבא לו, כי זה מה שעושה לו טוב. כן, כן. מתחת לכל העצבים, הנקמה, ה"לצאת צודק" וה"מגיע לי" (ועוד יותר גרוע, ה"מגיע לו" או "מגיע לה") קיים המקום הטהור הזה: אהבה ללא צורך בבעלות.
כולנו מכירים את "אם לא תהיי שלי, לא תהיי של אף אחד" - שזה משפט של אנשים שהורגים בשם האהבה, שהם שווי ערך לאנשים שמפוצצים את עצמם במקומות ציבוריים בשם אלוהים, או אנשים ששונאים בשם השלום. זאת פשוט דרך מעוותת לראות את העולם, דרך שנכנעה לייאוש במקום לפנות לתקווה.
רבים תופסים את זה כ"לצאת פראייר", אבל מי שמצליח לחוות אהבה אמיתית, ללא שלשלאות, אלא את הרגש הטהור הזה, יכול להיות מאושר. אז בינתיים, עד שאעמוד במבחן האמיתי, אני ממשיכה להיות טובה בלהטיף לבת שלי. מה יש? אני אומרת לה, את לא יכולה סתם לראות דבר יפה, ליהנות ממנו ולהמשיך הלאה? ובלב, לעצמי, אני אומרת: וגם את - אם הדבר היפה הזה ירצה, הוא יהיה איתך. ואם לא - אז פשוט שחררי אותו להמשיך להיות יפה גם בלעדייך. כן, זה נשמע טוב, אני יודעת. אבל עם יד על הלב - אתם מסוגלים לעשות את זה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם