פסים אישיים
אם היה אכפת לנו מהחיילים, אם צה"ל הוא באמת צבא העם, היום גם אנחנו היינו צריכים לרדת מהרכבת. בשבילנו, ולא בשבילם
מביש, מעליב. לא מפתיע. החיילים האלה היו יכולים לחכות כמה שנים, להתחיל לעשות מילואים ואז לגלות שככה זה כאן. יש לנו הרי המשפט הנפלא הזה, שמי שנותן מקבל בעצמו. אז למה צריך גם לתת לו משהו בתמורה?
החיילים שיקומו היום שעה קודם, לא מעניינים אף אחד. אולי את ההורים שלהם. הם לא יכולים לעשות מהפכות, כי הם עסוקים. אסור להם להתראיין, כי הם חיילים. מה שנתפס ככסף קטן, בשבילם הוא נתח גדול מהשכר החודשי.
להיות חייל במדינת ישראל היום, זה בעיקר הוצאה לאבא ואמא. האנשים שהבוקר לא יעלו לרכבת, כי אנחנו לקחנו מהם את כרטיס החינם, הם אלה שבלילה ייצאו למארב. הם אלה שיישבו בשמירה. הם אלה שאם יקרה להם משהו, אנחנו מי שנצטער.
הם ימשיכו לעשות את שלהם גם הערב. בלי הכרטיס לרכבת. לא בגלל שהם פראיירים. בגלל שהם כבר התרגלו לזה שדופקים פה את מי שנותן.
ואל תטעו. רכבת ישראל בבוקר היא ממש לא לימוזינה. מדובר בחוויה דומה יותר לסיוט. צפוף, לח, דחוס.
יכול להיות שעכשיו, בלי החיילים, יהיה שם הרבה יותר נעים ונוח. מצד שני, מי רוצה להרגיש נוח על חשבון חייל לוחם? אם היה אכפת לנו, אם צה"ל הוא באמת צבא העם, היום גם אנחנו היינו צריכים לרדת מהרכבת. בשבילנו, לא בשבילם.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם