בלי בג"ץ ובלי בצלם
במדינת ישראל של היום לא ניתן היה לחוקק את חוק השבות או לחתום על מגילת העצמאות
אולם קיים הבדל גדול ומדאיג בין ימיה הראשונים של המדינה ובין ימינו: אז היה מכנה משותף שסביבו התלכד הרוב המכריע של העם היהודי בישראל - האמונה בצדקת הדרך ונאמנות ללא סייג למדינה. ערכים אלו הלכו והתערערו עד כדי יצירת בקיעים בחוסן הלאומי שבלעדיו אין תקומה לאומה שוחרת חיים, על אחת כמה וכמה לאומה מוקפת אויבים הנמצאת בסכנה קיומית.
כאשר כיהנתי כמזכיר הממשלה, הזדמן לי לקרוא את הסטנוגרמות והפרוטוקולים של ישיבות הממשלה הראשונות בראשותו של דוד בן-גוריון ז"ל. המסמכים היו מרתקים. הבסיס לדיונים ולהחלטות של הממשלה דאז היה דאגה ללא פשרות לביטחון המדינה והצורך החיוני בהגנה על העם היהודי בארצו. צלה של השואה ריחף מעל.
שארית הפליטה של העם היהודי אינה יכולה לקחת סיכונים, סברו שרי הממשלה. צריך להתכונן למלחמה. צריך לקלוט עולים בהיקפים עצומים במשאבים הכלכליים הדלים של אותה תקופה.
ערכים דמוקרטיים וליברליים נדחקו הצידה מול תחושת המאבק הקיומי. דוגמה? אזרחי ישראל הערבים חיו תחת ממשל צבאי עד ביטולו בשנת .1966 החלטות רבות של הממשלה דאז לא היו עוברות היום את סף דלתו של היועץ המשפטי לממשלה ולא היו עומדות במבחן בג"ץ.
מדינת ישראל הייתה בימים ההם מעוטת אוכלוסייה, חלשה מבחינה צבאית וענייה כלכלית. עם זאת, הייתה לה מערכת חיסונית פנימית חזקה שהבטיחה את קיומה ושגשוגה מול האתגרים הקשים שניצבו אז בפניה. המצב כיום הפוך במידה רבה.
ישראל חזקה צבאית ואיתנה כלכלית, אך המערכת החיסונית שלה נחלשה. היא הפכה - בחלקים גדולים שלה - לחברה מפונקת שמציבה את האינטרס של הפרט לפני צורכי הכלל.
מדינות דמוקרטיות ונאורות כגון ארה"ב או אנגליה לא היססו לחוקק חוקי חירום ואף לנקוט פעולות אנטידמוקרטיות במצבי חירום (למען הסר ספק, אינני ממליץ על דרך זו כיום).
עם זאת, אנו נגררנו לקיצוניות ההפוכה. ביהמ"ש העליון נמנע על חודו של קול מלפסול את התיקון לחוק האזרחות, שמטרתו למנוע את זכות השיבה בדלת האחורית ולשמור על ביטחונה של המדינה ועל זהותה היהודית. בארה"ב אין אזרחות ללא נאמנות, אבל בישראל ערך הנאמנות למדינה כמעט הפך למילה גסה שאינה מתיישבת עם הערך הליברלי של "מדינת כל אזרחיה".
מדינה בעלת חוסן פנימי איתן אינה מאפשרת לאנשים המזדהים עם אויביה המרים להיות חברים בבית המחוקקים שלה ולייצג בו עמדות המנוגדות לערכיה הבסיסיים. מדינה בריאה וחפצת חיים אינה מאפשרת לאנשי סגל אקדמי המקבלים שכר מהקופה הציבורית, לקעקע בחו"ל, בגלוי ובמופגן, את הלגיטימיות של המדינה שבה הם חיים. במדינת ישראל של היום לא ניתן היה לחוקק את חוק השבות משנת 1950 שהוא חוק מפלה בעליל לטובת העם היהודי.
במדינת ישראל של היום לא ניתן היה לחתום על מגילת העצמאות המבטאת את אופייה היהודי של המדינה. ועוד לא הזכרנו את ההמנון הלאומי שלנו, שיש בינינו המבקשים לשנותו בשל היותו ציוני מדי, רחמנא ליצלן.
למזלנו הגדול, בתש"ח הייתה כאן חברה שונה. אחרת המדינה לא הייתה קמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם