במדינת הילדים ירדו מהפסים
מתי השתנתה משמעותו של הביטוי "שירות בצבא" מחייל המשרת את מדינתו לחייל שצריך לקבל ממנה שירות? הצבא מפחד על הילדים
בשביל זה יש מתכנני תחבורה. אם, כמו שאמר שר התחבורה אתמול, אכן למעלה מ-12 אלף חיילים ירדו מהרכבות והוסעו ליעדיהם באוטובוסים (פלוס שוקו ועוגה, כנהוג בקייטנות), זה נשמע פתרון סביר. לתומי חשבתי שהמטרה היא להגיע ליעד, לא לנסוע ברכבת. בלי קשר, ברור גם שרכבת ישראל היא מחדל לאומי מתמשך, מהדוגמאות הכי גרועות לכך שהעסק פה פשוט לא מתנהל.
הנה מה שצריך להיות ברור וידוע לכולנו: התגובה הציבורית לסיפור הכרטיסים ברכבת היא עוד עדות למצב היחסים בין החברה הישראלית לצבאה, שאין דרך לתאר אותו אלא כיציאה המונית מהדעת. כמו הפסטיבל הבכייני סביב גלעד שליט, כמו הביטויים "הילדים שלנו" ו"שלחתי את הילד שלי לצבא", הוא ממחיש איך ההיסטריה סביב הטוטם הצבאי הקדוש הגיעה למצב כזה, שספק אם יש ביכולתו עוד למלא את ייעודו או לקבל החלטות הגיוניות.
נגיד אפילו שמדובר בטעות. אז מה? ילדינו הרכים ייסעו באוטובוסים, ומה בדיוק יקרה להם? מה בדיוק מסמלת הדרת החיילים הזו, האפליה לרעה של לוחמינו המתוקים, אלה שכבר שנים אנחנו מגנים עליהם עוד יותר משהם מגנים עלינו? למה צריך לשלוף מהבוידעם את המטבע השחוק של "תדע כל אם עברייה" - כשכל אם עברייה כבר יודעת מזמן את הטלפון הסלולרי של המפקד של בנה ואת לוח הזמנים של התרגיל החטיבתי? מתי השתנתה משמעותו של הביטוי "שירות בצבא" מחייל המשרת את מדינתו לחייל שצריך לקבל ממנה שירות?
פעם חיילים נסעו בטרמפים. אחר כך היו כמה מקרים של חטיפות וניסיונות חטיפה, וזה נאסר עליהם. במקביל, ומפני שהם צריכים בכל זאת להגיע ממקום למקום, הוחלט על תחבורה ציבורית חינם. אני, זקן טרחן שכמוני, חושב שכשחיילים נסעו בטרמפים, זה היה ביטוי לקשר החילוני והפשוט שלהם עם החברה. אבל זה היה פתרון הגיוני. מה שחשוב באמת הוא לזכור שמי שאסר עליהם היה הצבא: קדושת החיילים היא ערך עליון בצה"ל של היום, שמפחד על הילדים שלנו לא פחות משאנחנו מפחדים עליהם. מפקדיו נותנים את המספר של הסלולרי לפני שמבקשים מהם, מצלצלים כדי לדעת אם ומתי החייל מגיע הביתה.
הצבא לא נקי מפוליטיקה
זה משפיע כמובן גם על המישור המבצעי. המפקדים שבויים לגמרי בחרדה מפני נפגעים. החרדה הייתה הציווי העליון במלחמת לבנון השנייה. בגללה הפך "עופרת יצוקה", מבצע אוגדתי מול אויב בטל בשישים, למהלך כבד, איטי, רווי אש ונפגעים המכונים "בלתי מעורבים", שגרם לישראל נזק עולמי חמור - וזכה לתשואות הלל מהתקשורת הישראלית ומהציבור.
בגללה אמר, ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה, שר הביטחון לשעבר שאול מופז (שאתמול הוא וועדת החוץ והביטחון בראשותו ירדו לרכבות, לחלץ את חיילינו מן הסכנה) את המשפט המופתי הבא: "הציבור תופס קשה חיילים שנפגעים, יותר קשה מאזרחים שנפגעים, במיוחד במלחמה" ; הביטוי השלם, המזוקק, של מערכת היחסים שבה שחור הוא לבן ולבן הוא שחור, שבין צבא הילדים לישראל לקהילה ההורית המגוננת עליו. אתמול אגב הוא וועדת החוץ והביטחון בראשותו ירדו לרכבות,
לחלץ את חיילינו מן הסכנה.
בגלל האווירה הזו הצעד הכי פופולרי של בנימין נתניהו, זה שבעקבותיו רבים (במיוחד צעירים) ראו בו לראשונה מנהיג, היה לוותר על אמונותיו ולהסכים לעסקה לשחרור גלעד שליט, הילד האולטימטיבי של כולנו. אבל מה נלין על ביבי: הרמטכ"ל עצמו כינה את שליט "גיבור" בשובו. במדינת הילדים, חייל שאנחנו הגנו עליו בתשלום כופר של אלף מחבלים הוא הגיבור החדש.
כאמור, צמרת צה"ל היא שותף פעיל לא פחות למצב הזה. הרמטכ"ל הנוכחי, שברמה האישית דווקא מפגין ערכים ראויים של צניעות ויושר, מוביל צבא שלא ניקה את עצמו מפוליטיקה (ולראיה, הבירור הפחדני בתוך הצבא עצמו של פרשת הרפז, שבמהלכו לא העיר אפילו קצין אחד הערה של ממש על מה שנגלה לעינינו), ומתנדנד ברוח החברתית הזו כעלה נידף. גנץ אמור לדעת שצבא כזה הולך ומתקרב ליום שבו לא יוכל עוד להילחם.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם