אמרתי לכם
השבוע הבנתי שאין כמו להיות צודקת. בעיקר כשאני נכנעת לפחד מכישלון. אם אנחנו לא נאהב באמת את מה שאנחנו עושים אין שום סיכוי שנצליח
שתקתי לרגע. לא כל כך ידעתי מה אני אמורה לעשות. להודות לה על כך שהזהירה אותי? אולי. אבל פרט לתודה שאני כנראה חבה לה על כך ששמרה על כספי, לא יכולתי שלא לשאול, תגידי, אם את באמת חושבת שהפרויקט הזה ייכשל, אז למה לעזאזל את נשארת שם? בשביל מה לך להיות חלק מכישלון?
תראי, היא אמרה לי בלי להתבלבל, לא נעים לי. אני מחויבת, ואני נשארת כדי לא לשבור את המחויבות שנתתי לאנשים שמעסיקים אותי. או במילים אחרות, הבחורה חושבת שהיא גיבורה, כי מנקודת מבטה, היא עומדת בגאון על סיפון הטיטאניק, והיא תמשיך עד הסוף המר ותטבע יחד עם כולם. כמובן שרגע לפני שמי הים המלוחים יכסו את צווארה, היא תספיק להגיד בגרון ניחר, אמרתי לכם שזה ייכשל! איך צדקתי? הא?
לא נעים לי לומר, אבל אני מבינה אותה. למה? כי רצה הגורל וניחנתי בשורשים מזרח אירופיים, לא משנה מאיזו עדה, ולכן יש לי היכרות אישית עשירה עם הסיפוק העז שטמון בלהיות צודקת. מבחינתי אין, אבל באמת שאין כמו להיות צודקת. כשמישהו אומר לי "צדקת", זהו האושר בהתגלמותו, הנגיעה האלוהית, החוכמה, הידע, השליטה, וכמובן - הענווה הרכה שעוטפת את הכל.
הענווה שכאילו אומרת: קשה, קשה להיות תמיד צודק, אבל מישהו חייב לעשות את זה, ואני מוכנה לקחת על עצמי את העול הכבד הזה עבורכם. הרגשת האושר המזויפת הזו כמובן חולפת אחרי משהו כמו עשר שניות, אבל מה, בעשר השניות האלה שהיא שם היא שווה את הכל.
אבל השיחה עם חברתי הסטארט-אפיסטית חובבת השיט בכל זאת קצת טלטלה אותי. האם, בלי להרגיש, גם אני התמכרתי לתחושת ה"צודקת", ולכן אעשה כל מה שצריך רק כדי לחוש אותה? האם אני בעצם בדיוק כמוה, ולא רואה עד כמה רחוק אלך רק כדי לצדוק? הרי הבחורה הזאת לא סתם "עובדת במקום שהיא לא מאמינה בו", היא גם נושאת בו משרה בכירה. כלומר, יש לה השפעה מכרעת, ואם היא לא מאמינה בספינה, היא תהיה חלק מהכוח שאולי בסוף גם יטביע אותה.
אז אם היא באמת כל כך מחויבת למעסיקים שלה, לא עדיף לה פשוט. . . ללכת? האם אין להם סיכוי טוב יותר להצליח בלעדיה, עם מישהו אחר שיאמין בכל לבו שהדבר הזה דווקא יצליח, ולכן בעשייה שלו יגרום לזה לקרות?
מאותו רגע התחלתי להבחין שמדובר במחלה
השלום יתרחק, החרדים ימשיכו לסחוט, הגזענות תימשך, בעלים ימשיכו לרצוח את נשותיהם, המחירים ימשיכו להאמיר, שנאת האחים רק תחריף, וגם האנטישמיות תמשיך לגאות. תקשיבו, אני מנסה לפעמים לסתור אותם, דווקא יש לאחרונה קצת תנופה, קצת אופטימיות, קצת פנים חדשות בפוליטיקה, אז איך אתם יכולים להחליט מראש שהכל כבר אבוד? את נאיבית, הם מסבירים לי בחיוך רחמני. הכל תקוות שווא. ונדמה שהם החליטו להמשיך להתמרמר בכל מחיר, לצפות בעיניים כלות בכישלון הצפוי מתרחש, לטבוע עם כולם, והכי חשוב - לצאת מה זה צודקים בסוף.
קשה להאשים אותם, כי כיף להיות צודק. לעמוד מהצד ולא לקחת חלק בכלום, רק להסביר למה זה לא טוב. הטיעונים של הצודק משכנעים, הוא רהוט, הוא לא חלק מהזבל הנמוך הזה, ונדמה לו שהוא לא משפיע על כלום. החיים עבורו הם הצגה גרועה שבה נגזר עליו לשבת ביציע, בתפקיד הנביא המיוסר שאף אחד לא מבין.
לפני שש שנים, בדיוק כשהשיקו את האייפון, נכנסתי עם בעלי לחנות של אפל בחו"ל. "וואו, זה הולך לשבור את השוק", הוא מלמל כשמישש את אחד המכשירים הראשונים. "האמת? לא נראה לי", אמרתי לו באדישות. הוא הביט בי בזלזול ואמר, "כמה את שמה?" "אני לא שמה כלום", אמרתי באצילות נפש. "נתערב על הצדק". נו בטח, אצלי צדק זה ערך עליון. ובעיקר להיות צודקת. זה מעל הכל.
את הידיעות הראשונות על המכירות המטורפות הוא גזר, דחף לי לפרצוף ואמר: נו, את רואה? צדקתי. תירגע, אמרתי לו בקרירות, זו בסך הכל התלהבות ראשונית, ואם תחכה מספיק זמן עוד תראה שדווקא אני צדקתי, כי בסוף האייפון ייכשל. עם השנים זה הפך לבדיחה, ועד היום, כשאנחנו מתווכחים ואני בטוחה שאני צודקת, הוא מגחך ואומר, כן, כמו עם האייפון. "יאללה, בסדר", אני מחזירה לו. "אתה צריך ללכת שש שנים אחורה כדי למצוא את הדוגמה האחת שבה טעיתי? אז אני מפרגנת לך להיאחז לנצח בדוגמה היחידה הזאת", אבל מאז סיפור הטיטניק חשש קטן מכרסם בי.
באילו עוד עניינים אני כותבת בעצמי את כרוניקת הכישלון הידוע מראש? והאם הרצון האובססיבי להיות צודקת הוא בעצם הכניעה האישית שלי לפחד מכישלון? הפחד שעומד על כתפי ולוחש לי, זה לא יצליח, לא יצליח לך, כי בעצם זה הוא שתמיד צודק בסוף ולכאורה יודע הכל. ואני, במקום להעיף אותו לאלף עזאזלים, מקשיבה לו עבור אותן עשר שניות של גן עדן הצדק, ונותנת לו לנצח אותי. זו אני שמאפשרת לו להמשיך לחיות.
כולנו ניחנו בחשדנות מסוימת, אבל אם מטפחים אותה יותר מדי, היא מקבעת בנו חוסר יכולת מוחלט להאמין בטוב. היא מגיחה שוב ושוב בגלל העדר אפשרות להבחין בין מה שרע למה שמלא השראה. היא מונעת את היכולת להאמין באהבה, בחזון, באידאלים. אנחנו אולי תמיד צודקים, רק שבכך אנחנו גוזרים על עצמנו חיים ריקים ואפלים, מתובלים מדי פעם בעשר שניות של צדק שנותן את הטעם לכל. אבל עם כל הכבוד לסם הצדק, בלי שתבער בנו איזו תשוקה, אין אופציה אחרת חוץ מכישלון.
הבעיה היחידה עם תשוקה זה שהיא יכולה לנבוע רק מתוך מקום שמאמין במשהו טוב. לכן אם לא נאהב את מה שאנחנו עושים, אנחנו באמת יכולים להירגע, כי אין שום סיכוי שנצליח. נמשיך לכהן כנביאים, וכבר גילינו לעצמנו את הסוף, אבל תכלס, מנענו מעצמנו כל אפשרות להיות מופתעים לטובה. אתם לא מאמינים? תראו את סטיב ג'ובס. התשוקה הבוערת שלו להאמין הייתה כל כך חזקה, עד שהצליחה להגדיר מחדש את גבולות הבלתי אפשרי בעולם הזה. כן, אני מתכוונת לכך שהיא הצליחה אפילו להפוך אותי ל"לא צודקת" - בפעם הראשונה והאחרונה בחיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם