שכחו מהי ענווה אמיתית
ערך הצניעות, כפי שהוא ממומש ברחבי המרחב הדתי, אינו ראוי לכבוד. הוא ראוי לבוז, מפני שבמתכונתו הנוכחות הוא שקרי
במודעת האזכרה לבני משפחת פוגל מאיתמר טושטשו פני אם המשפחה, רות פוגל. רות כבר איננה בין החיים, ועכשיו גם מראה פניה הודר מן החיים. מישהו חשב שפני אישה רצוחה ליד בעלה וילדיה הרצוחים אף הם מעוררים מחשבות פיתוי.
הרב שלמה אבינר, אחת הדמויות היותר ביזאריות ועם זאת בעלות השפעה בעולם הדתי-חרד"לי, הצדיק את הטשטוש: "מדובר בצניעות" אמר, והוסיף בלי בושה: "היא הייתה רוצה בזה". אבינר הוא דמות הגבר שיודע מה האישה רוצה גם בלי שתפצה את פיה. אבינר יודע מה רות פוגל הייתה רוצה. הוא יודע שהיא הייתה רוצה שאחרי מותה, ימותו גם פניה.
דגל "הצניעות" מבלבל את מי שאינו דתי. איך אפשר להגיד עליו מילה רעה? לפני כמה שנים, כשסערת הדרת הנשים לא פרצה עדיין, שוחחתי על הנושא עם ידיד שלי, איש גוש אמונים מתון, והוא אמר לי: "אבל את הערך של הצניעות אתה בוודאי מכבד".
לא עניתי לו, ועכשיו אני יודע את התשובה: ערך הצניעות, כפי שהוא נתפס, מפורש וממומש ברחבי המרחב הדתי, אינו ראוי לכבוד. הוא ראוי לבוז, מפני שהוא שקר. אין מדובר כאן בצניעות. מדובר במשהו אחר לגמרי.
החמרה הלכתית אינסופית
ערך הצניעות בחוגים ההולכים ומקצינים בחברה הדתית שינה את מהותו, והשינוי הוא שינוי דרמטי. צניעות אינה שורה אינסופית של תקנות מחמירות. צניעות היא דרך חיים ותפיסת עולם מוסרית, שבה נדרש אדם לא להתנשא על זולתו ועל הציבור, להבין את גבולותיו ולפעול בתוכם, בנוסח המקראי "והצנע לכת".
הצניעות היא היפוכה של היוהרה. אפשר להתווכח אם ערך הצניעות בהוראה זו הוא גורף, ואם אין מקום גם לגאווה ראויה ולהכרת הערך העצמי של אדם, אבל את "והצנע לכת" ניתן וראוי להצדיק.
עם זאת, הערך הראוי הזה מתבטא בעולם התלמודי באופן אחר לגמרי: כללי הלבוש של האישה. כאן אין מדובר בעמדתו של האדם כלפי סביבתו או באמת פנימית, אלא בהוראות שנותנים גברים לנשים כיצד להתלבש, ובמילים בוטות יותר: כיצד להסתיר את חלקי גופן מגברים שאינם
בעליהן החוקיים, כדי למנוע מחשבות זימה ומעשי זימה.
מדוע זרועותיה, ברכיה, צווארה ושערה של אישה, שלא לדבר על קולה, יצירות אלוהים רבות יופי, אינם ראויים שייראו לעין? הסיבה לאיסורים האלה, "איסורי הערווה", היא שלטון הגבר על האישה, שבא לידי ביטוי לא רק בלבוש, אלא בכל תחומי החיים, ומתברר שגם אחרי המוות.
אז לא, ידידי הדתי המתון, ערך הצניעות הזה אינו ראוי לכבוד. מה שהפך את סוגיית הצניעות לעניין של פורנוגרפיה הוא דינמיקה של החמרה דתית-הלכתית אינסופית, שבה המחמיר והקיצוני יותר ימשוך תמיד את המתונים אחריו. עכשיו לקחו המחמירים למיניהם מרות פוגל הרצוחה, תוך שימוש מסולף בעקרון הצניעות, גם את זכר הפנים שנתן לה אלוהים. לא, הרב אבינר, היא לא הייתה רוצה בזה. היא הייתה רוצה שנזכור את פניה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם