אז, בתחילת 2012
אבו מאזן משוכנע שאין בישראל פרטנר, וחושש להיוותר עירום. נתניהו לא רוצה להגיע להסכם כי אינו מוכן לשלם את מחירו. בינתיים, הפלסטינים והישראלים ישלמו את המחיר
אלא שאז, ביום שבו נשאל את השאלה, עלול להיות מאוחר מדי. אז כבר לא נוכל להתמודד עם הפלסטינים שידרשו זכות הצבעה במדינה אחת; עם העולם שלא יהיה מוכן לקבל שליטה של מיעוט על רוב; ועם מראנו בראי שישקף דמות לא מוסרית ולא דמוקרטית.
חדי הזיכרון שבינינו אולי ילחשו משהו על תחילת 2012, המועד שבו התקיימו שיחות בירדן בין נציגי העם הפלסטיני לשליחי ממשלת ישראל; הדיאלוג שבמסגרתו הציגו אנשי אש"ף מפה מפורטת עם גבול קבוע ומוכר בין ישראל יהודית לפלסטין מפורזת; השיח שבו הישראלים התחכמו בניסיון להרוויח זמן כדי לא להיות מואשמים בכישלון המשא ומתן, שלא באמת היה ולא באמת עניין איש.
ישראל לא צריכה לקבל את הצעת הפלסטינים כלשונה. היא יכולה להגיע להסכם טוב בהרבה מהצעה זו. אולם אם היא חפצת חיים, היא צריכה להגיש הצעה משל עצמה. היא חייבת, קודם כל לעצמה ולאזרחיה, להגיד מה המתאר שיהיה מקובל עליה כתבנית להסכם קבע. אם אין לישראל שום תוכנית להסכם קבע, כנראה אין לה שום רצון או כוונה להגיע לשם.
אבו מאזן לא עושה כל שביכולתו כדי להגיע להסכם. הוא משוכנע שאין בישראל פרטנר, ולכן
הימין הישראלי מעדיף שהנושא המדיני ייעלם. אם אין דיבורים על שלום, לא ידונו בפינוי ההתנחלויות, ואפשר להמשיך באידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה מתוך אמונה או להשלים איתה מתוך אינטרסים פוליטיים ואישיים צרים.
חלקים גדולים במרכז ובשמאל נכנעים לימין, מובילים את הדרת השלום, מתעקשים לדבר על כל נושא זולת הסוגיה הקיומית של מדינת ישראל ומשתפים פעולה עם אבירי הכיבוש וסוגדי הסטטוס קוו. בכך הפכו אישים מרכזיים בזירה הפוליטית, ותיקים ואלה שמקרוב באו, למשת"פים של הימין.
בבואם להסביר את כישלונותיהם בתהליך המדיני, נהגו נשיאי ארה"ב לחזור על המנטרה הקבועה: "אנחנו לא יכולים לרצות שלום יותר מהצדדים עצמם". זו הייתה תמיד אמירה מופרכת, בהתחשב בכך שיציבות במזרח התיכון היא אינטרס אמריקאי עליון.
היום, הצהרה כזאת נשמעת מגוחכת מתמיד. אם לשפוט לפי מבחן המעשה, כנראה איש לא רוצה שלום פחות מהצדדים עצמם.
חלק גדול מהציבור הישראלי, בעקבות מנהיגיו הכושלים, מתייחס לאופציה היחידה שיכולה להביא לכאן חיים נורמליים, ביטחון וניצחון אמיתי לציונות כאל זבוב טורדני. הנה מסתיים עוד סבב שיחות ללא תוצאות, ואף אחד לא שואל למה, אם היה ניתן לעשות יותר, ומה מצפה לנו עכשיו. אף אחד לא שואל, בינתיים. עד שיבוא היום, והוא לא רחוק, שבו נשאל את עצמנו: מה לעזאזל חשבנו אז, בתחילת 2012.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם