מלחמה אבודה ביוקר המחיה
העלאת מחירי הדלק והחשמל מוכיחה שלממשלה יש מניית יסוד ביוקר המחיה. פתיחת המשק לתחרות מחו"ל נותרה סיסמה נבובה
אז נכון שהעלאת מחיר הבנזין נקבעת על סמך נוסחה אובייקטיבית, אבל הנוסחה כוללת את הבלו והמע"מ, המהווים 54 אחוז ממחיר הליטר. ככל שהמחיר עולה הכנסות המדינה ממע"מ גדלות בהתאם. מחירי הבנזין האסטרונומיים, שהיו אבן דרך בפרוץ המחאה, נמצאים אם כן במגרשה של הממשלה. אלא שמחיר הבנזין אינו מרכיב יחיד. יש גורמים נוספים ההופכים את הממשלה לבעלת מניית יסוד ביוקר המחיה. מחירי החשמל למשל יתייקרו השבוע ב-6.6 אחוזים עקב מחדל אספקת הגז לתחנות הכוח של חברת החשמל.
אלמלא היה מדובר בשנת בחירות, סביר להניח שמחירי החשמל היו מזנקים בשיעורים גבוהים יותר. מחירי החשמל והבנזין יגררו התייקרות במחירי המים והתחבורה הציבורית, אלא אם כן קברניטי המשק ישלפו עוד שפן פיננסי שידחה את רוע הגזרה.
לממשלה יש אחריות מיניסטריאלית מסוימת גם ליוקר מחירי הדיור. רפורמת דיור בר השגה שנדונה במינהל מקרקעי ישראל היטיבה בעיקר עם החרדים, והותירה מאחור את מעמד הביניים. יוקר המחיה מוגש לאזרחים גם באדיבותה של ועדת בכר, שמונתה על ידי בנימין נתניהו והובילה לדמי ניהול מטורפים בחיסכון ארוך הטווח.
למרות האחריות הממשלתית הכמעט גורפת, בתודעה הציבורית נצרב הרושם
שדווקא המגזר העסקי אחראי למצב. זה התחיל במחאת הקוטג' ונגרר בהמשך למחוזות אחרים. אלא שתמונת המציאות שונה. תנובה, שטראוס ורשתות המזון הרימו את הכפפה והסכימו להירתם למאמץ להפחתת מחירי מוצרי החלב בשיתוף כל שרשרת המזון: הרפתות, היצרנים, רשתות השיווק וכמובן הממשלה (באמצעות המע"מ). זה לא קרה בגלל הלובי החקלאי החזק (ומבחינתי מצוין שיש לובי חקלאי במדינת ישראל).
אז מה נותר מיוקר המחיה? כמובן, המכסים. מקבלי ההחלטות נטפלו למפעלי תעשייה קטנים )בעיקר בפריפריה( של מוצרי טונה, נקניקים, מיצים ובשרים. השבוע נמסר על הפחתה של עשרות אחוזים בסדרת טובין המיוצרים על ידם. ההנחה לצרכן תסתכם אולי בשקלים בודדים, אבל את המחיר ישלמו אלפי עובדים שעלולים לאבד את פרנסתם על מזבח התחרותיות מחו"ל. נתוני התאחדות התעשיינים מראים שבחודשים אוקטובר-נובמבר 2011 פוטרו 660 עובדים מתעשיות המזון.
ישראל אכן הפכה למקום שיותר ויותר יקר לחיות בו, ונתוני בנק ישראל שפורסמו בשבוע שעבר מראים זאת. את הסיוע בהקלת הנטל ניתן להשיג בשינוי סדרי העדיפויות הכלכליים: עידוד הסקטור העסקי באמצעות הפחתת מסים ולא העלאתם; שינוי סדרי העדיפויות התקציביים בביטחון לטובת תקציבי החינוך ותשתיות; וכמובן עידוד חרדים וערבים לצאת לעבודה.
הפתרונות הללו אינם בגדר חדשה מרעישה, והם נמצאים על שולחן העבודה של המערכת הפוליטית. השמעתם החוזרת ונשנית מתחילה להימאס והגיע העת לעשות. שינוי סדרי העדיפויות אפשרי דרך שינוי המפה הפוליטית ואפילו שינוי שיטת הממשל. סיסמאות נבובות כמו "איפה הכסף? " מבית היוצר של ינוקות פוליטיים כמו יאיר לפיד מחטיאות את המטרה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם