לשתוק זו גם אופציה
בין להג מנהיגינו על האיום מטהרן וכתבת השער ב"ניו יורק טיימס" על "ישראל נגד איראן", שכחנו דבר אחד: זו כבר לא רק הבעיה שלנו
אם לא, אז תרשו לי לעדכן. בשעה שאנחנו עוסקים בשערוריות הבוץ המרנינות שלנו, על שער מגזין סוף השבוע של העיתון המשפיע ביותר בארה"ב התנוססה הכותרת הדרמטית "ישראל נגד איראן", צרובה באש ואפר. כתבת שער ארוכה, עמוקה ומפורטת דנה בשאלה: האם ישראל תתקוף את איראן?
התגובה הראשונית שלי למראה הכותרת הייתה חרדה וזעזוע. רגע, אמרתי לעצמי. הרי העולם כולו צריך להישמר מההתחמשות הגרעינית של איראן, אז איך זה שהזרקור מופנה שוב רק לעבר ישראל? איראן היא ממש לא רק הבעיה שלנו, וזה מנוגד לאינטרס שלנו שכך זה ייתפס. אבל אז הבטתי בקרדיט על הכתבה וראיתי שהיא נכתבה על ידי העיתונאי הישראלי המוכשר רונן ברגמן. לרגע חשתי גאווה לאומית. "וואלה, שיחק אותה" חשבתי. עם זאת, במחשבה שנייה שאלתי את עצמי אם הוא אכן שיחק אותה. תקראו למה, ותחליטו אתם.
זה זמן רב נדמה שהטיפול התקשורתי שלנו באיראן הפך לעניין של אגו במקום לאמצעי להשגת מטרה. זה נכון שאיראן סימנה את ישראל כ"אם כל הבעיות" בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, וזה נכון שמנהיגיה גם אמרו שעדיף שישראל תימחק מהמפה. עם זאת, האם אנחנו באמת חייבים להיגרר למקום שאליו איראן מנסה בכל הכוח לגרור אותנו? האם לא עדיף לנו, כמדינה, לשאוף לכך שאיראן תהיה מזוהה כבעיה בינלאומית, ולא כבעיה ישראלית?
הרי נראה שהעולם כולו כבר הבין שאת ההתחמשות הגרעינית של איראן צריך לעצור, ועם כל הכבוד לאגו הענק של המדינה הקטנה שלנו ולחשיבות הבינלאומית שלנו, חרם הנפט הבינלאומי המתוכנן על איראן ודאי אינו מתקיים כדי לסייע ל"בעיה של ישראל". ככל שישראל תהיה פחות מזוהה עם הבעיה האיראנית בתקשורת הבינלאומית, כן ייטב. אבל במסגרת שיקולי האגו הענק, אף אחד אצלנו אינו יכול להתאפק. מנהיגינו מתבטאים בנושא איראן השכם והערב, ונראה שמה שעומד לנגד עיניהם הוא היגיון בסגנון: "מה, שאחמדינג'אד ידבר עלינו ככה, ולא נענה לו? אמריקאים ואירופאים יקרים, תעשו טובה וזוזו הצידה. אנחנו כבר נראה לכם איך מטפלים באיומים של ערבים".
רק שהתנהלות כזאת הופכת את הבעיה האיראנית מבעיה עולמית למלחמת אגו
שלנו מול האגו-מניאק הגדול ביותר בעולם: אחד, מחמוד אחמדינג'אד. אז האם לא היה חכם יותר לזוז הצידה ולעשות כמיטב יכולתנו כדי להבהיר לכולם את מה שכבר ברור לגמרי למנהיגי העולם? איראן היא בעיה עולמית, נקודה. אז למה אנחנו מחזירים את עצמנו למרכז הבמה בעניין הזה שוב ושוב?
ההישג האישי של רונן ברגמן ב"ניו יורק טיימס" הוא נפלא. עם זאת, לפחות ברמה הלאומית, הכתבה הנהדרת הזאת היא עוד תרומה לכך שאנחנו נגררים אחרי האג'נדה של איראן. אם נעמוד במרכז הבמה ונדבר כל הזמן, אולי נקבל הרבה תשומת לב ונזכה לכך שכולם יידעו שאנחנו לא פראיירים. אבל מה יקרה אם נשתוק? אמנם נצטייר כפחות מאצ'ואיסטים, אבל המטרה הלאומית שתושג תהיה משמעותית יותר.
אז תגידו אתם: זה לא חשוב יותר?
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם