חוקן הג'ונגל
נץ שהתנגש בחלון, קיפוד תשוש ונמיה עם טראומת ראש נפגשים כולם בבית החולים לחיות בר של הספארי
כרגע הוא נמצא ביחידת האשפוז המיוחדת לבעלי כנף: "תעופה 1". אם הכל ילך כשורה, תוך שבועיים הוא יהיה כשיר להשתחרר. מאושפז מספר SA-0062 הוא נץ מצוי, שהתנגש בחלון של בית מגורים בחיפה. הוא סובל משבר בעצם הקורקואיד ומדימום בפה. כרגע הוא נמצא ביחידת אשפוז 7, ולאחר שיחלים הוא צפוי להשתחרר בחזרה לטבע.
מאושפז מספר SA-1657 הוא קיפוד חולות שנמצא במצב פיזי רעוע בחדר מדרגות של בניין ברמת אביב. לאחרונה החלים ממחלת הגרב (סוג של אקזמה), ונכון לעכשיו הוא מחכה לצמיחת קוצים. לאחר שקוציו ישובו למקומם גם הוא ישוחרר לטבע.
חוץ מהם יש כאן עוד הרבה מאושפזים, 22 ליתר דיוק. יש חוגלה משפרעם שסובלת מצמיחת יתר של המקור, ועיט שהתחשמל בעין החורש, ונמיה עם טראומת ראש מאזור הדרום, ותנשמת עיוורת מהקריות, וברבר (סוג של ברווז) מפארק הירקון, ועקב חורף שנמצא זרוק במחלף אלישמע, ויש עוד איזה שלושה קיפודים שנאספו מכל מיני גינות ופארקים בגוש דן ועוד כמה שקנאים מהצפון, ואפילו כמה בעלי חיים שהושארו בכניסה לספארי ללא שום הסבר מנין באו, מה קרה להם או מתי נפצעו.
למרות שלי נראה שמדובר במספר גדול של חולים, מתברר שלא כך הדבר. "עכשיו זו דווקא תקופה רגועה", אומר לי ד"ר יגאל הורוביץ, הווטרינר הראשי של הספארי ומנהל בית החולים. "עונות המעבר זה שיא הפעילות שלנו. בעונות האלו מגיעים אלינו הכי הרבה בעלי חיים".
מה זה הרבה? אם היית בא לכאן בתחילת האביב, אומרת בחורה צעירה שמתנדבת בבית החולים, היית פוגש כאן לפחות 200 חיות מאושפזות. אולי אפילו יותר.
בית החולים לחיות בר הוקם ב- 2005 על ידי הספארי ורשות הטבע והגנים. עוברים פה בסביבות
2,200 בעלי חיים
עיקר הפעילות נעשית בחדר הטיפולים השוטפים. אני מוצא שם את הווטרינרית ד"ר נילי אנגליסטר ועוד מתנדבת שמנסות להחליף תחבושת לשחף עצבני. אני חייב לומר שמראה השחף עם התחבושת הכחולה על כנפו הימנית הוא בהחלט כובש.
אבל עוד לפני שהצלחתי ליהנות כמו שצריך מהמראה המשונה הגיע מטופל חדש: נשר מקראי מרמת הגולן. דבר ראשון הנשר עובר צילום רנטגן. אחר כך הווטרינרית והמטפלים מודדים לו חום, שוקלים אותו, מחברים לו אינפוזיה, וברגע שהצילום מוכן קוראים לד"ר הורוביץ כדי שיחרוץ את הדין. אחרי מבט חטוף בתמונות הורוביץ פוסק: שבר בעצם הקורקואיד.
ד"ר הורוביץ ניגש לנשר, ממשש אותו ואומר לד"ר אנגליסטר שלידו: "מאוחר מדי לעשות ניתוח". ד"ר אנגליסטר משיבה לו: "טוב, אז השאלה היא מה כן אפשר לעשות?" ד"ר הורוביץ: "נחזיק אותו עשרה ימים, אולי קצת יותר, ניתן לו טיפול תומך ונראה מה יכולת התעופה שלו. נשרים דווקא מתבססים הרבה על דאייה".
בנקודה הזו אני נכנס לשיחה ושואל איך נגרמה הפציעה. "אי אפשר לדעת", אומר הורוביץ, "אבל אני יכול להעריך לפי סוג הפציעה שזה כנראה מירי. לצערי, רוב בעלי החיים שמגיעים לכאן נפגעו מבני אדם, לפעמים במזיד ולפעמים בשוגג".
אני מבקש לדעת מה יקרה עם השבר. האם יתאחה? "כן, זה אמור להתאחות מעצמו", משיב הורוביץ. "אבל חשוב להבין שחיה שאנחנו משחררים לטבע, לא מספיק שהשבר שלה התאחה, היא צריכה להיות במאה אחוז של כושר: במאה אחוז יכולת תעופה, במאה אחוז יכולת ריצה כדי שתוכל לשרוד בטבע - כטורף או כנטרף. השאלה כאן היא האם החיה היא בעלת יכולת להתמודד עם הקשיים של הטבע, ואת זה נגלה רק בהמשך".
הסתכלתי על הנשר הזה, שנראה מותש ותשוש. אין דבר יותר עצוב מלראות נשר מקורקע. כשהתשישות פוגעת דווקא ביצור כל כך מלכותי, בעל מוטת כנפיים באורך של כמעט שלושה מטרים, זה טראגי במיוחד. הניגוד בין התדמית העוצמתית של מלך העופות לבין גוש הנוצות ששוכב על מיטת הטיפולים חסר ישע ושמוט איברים, הופך את כל המחזה הזה לקודר.
בינתיים הנשימות הכבדות של הנשר מתמזגות באופן מופלא והרמוני עם הצפצופים של כל המכשירים הרפואיים בסביבה. יש בזה משהו מרגיע.
אי שם בשעות הצהריים אני מתבשר על שינוי בלו"ז. צריך לנסוע בדחיפות אל מתחם האריות, אומרים לי. צריך להשתיל שתל תת-עורי לאחת הלביאות.
מיד כשאנחנו נכנסים למתחם האריות אני שומע שאגה שגורמת לי להחסיר פעימה. אני ממשיך ללכת פנימה אל תוך המתחם הזה - מין מסדרון ארוך עם כלובי ברזל מימין ומשמאל, ממש כמו אגף הנידונים למוות בבתי הכלא האמריקאיים - ואז גם רואה את המקור לשאגות.
מדובר באריה עצום ממדים, מנהיג הלהקה, שעומד במרחק של 20 סנטימטר מולי, מאחורי סורגי ברזל שלא מעניקים לי את הביטחון המלא שאני הולך לגמור את היום הזה בחיים. האריה מביט בי בפרצוף עוין ומוסיף עוד שאגה, שגורמת לי לשנן את תפילת הדרך בסגנון חופשי.
אני ממשיך ללכת. עוד ועוד אריות שמסתובבים בעצבנות בכלוביהם מביטים בי כאילו הייתי המנה הראשונה בתפריט היומי שלהם. בינתיים ד"ר הורוביץ מכין את הציוד הרפואי מול התא המבודד שבו נמצאת הלביאה שאמורה לעבור את הניתוח המהיר. ללביאה קוראים סהרה, היא בת שנתיים וגם היא, כמו כל 14 האריות כאן, חובבת בשר אדם.
לא מדובר בהליך מורכב, אבל מפני שמדובר בחיה קטלנית צריך להרדימה, וד“ר הורוביץ לוקח שני חיצי הרדמה ויורה אותם לכיוון הלביאה. החצים ננעצים בירך שלה. עכשיו זה עניין של רבע שעה עד שהיא תיכנס למצב של חוסר הכרה, וד"ר הורוביץ יוכל להיכנס לתא עם הצוות שלו ולהחדיר את השתל התת עורי לגופה.
בזמן שאנחנו מחכים שזריקות ההרדמה יתחילו להשפיע, ניגש אלי אחד מאנשי הצוות הרפואי ושואל מדוע החלטתי לכתוב בטור שלי דווקא על בית החולים לחיות בר. "אגיד לך את האמת", אני אומר לו. "אני לא אדם ערכי, ורוב הדברים בעולם לא חשובים בעיניי, אבל בית החולים הזה שונה מבחינתי. אני חושב שחשוב שאכתוב על המקום הזה. אולי ככה יותר אנשים בציבור יידעו שאם נניח הם רואים קיפוד דרוס בכביש, או כל חיית בר אחרת, הם יכולים להתקשר לבית החולים הזה ולהביא אותה לכאן כדי שיטפלו בה. אני באמת מאמין שחשוב שיידעו את זה. ואני בדרך כלל לא אדם כזה. תאמין לי שבדרך כלל אני נבלה אינטרסנטית".
עשר דקות אחר כך הלביאה צונחת לרצפה והצוות הרפואי נכנס לתא שלה ומתחיל להתכונן להשתלה. "זה הזמן שלך להצטלם עם הלביאה", אומר לי אחד העובדים שנמצא בתוך התא, "אתה רוצה?".
"לא, תודה, אני מוותר על התענוג", אני משיב. "אני לא כזה פוטוגני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם